אתמול נקלעתי לשיחה מעניינת. מעניינת ובדויה. התיישבתי בשולחן ביחד עם עוד שני בחורים. הם בדיוק דיברו על נבחרת ישראל בכדורגל, אגב סוף הקמפיין האחרון בליגת האומות. הם דומים באהבתם לנבחרת, אך שונים בתפיסתם אותה. טימי, בחור צעיר, תוסס וצבעוני, אופטימי בקשר אליה. "אנחנו בזמן של דור מיוחד", הוא אומר, "השחקנים עוד לא הגיעו לשיא הכושר שלהם". שׂימי, בחור מבוגר, מזוקן ופסימי, יושב מולו ומשיב: "כל דור הוא מיוחד. ברקוביץ' היה מיוחד, בניון, זהבי גם כן. כישרון תמיד היה, הישגים - מעולם לא".
טימי לא מתרגש מהתגובה: "אבל היום יש 24 נבחרות ביורו. רק 16 נבחרות אירופאיות מעפילות למונדיאל, עד 2012 רק 14 או 15 העפילו ליורו. אבל כיום הטורניר פתוח ל-20 נבחרות מהמוקדמות. הקמפיין המפורסם במוקדמות יורו 2000, עם ברקוביץ', מזרחי והחמישייה על אוסטריה - היה מספיק היום להעפלה". שׂימי מגרד בסנטרו בין השערות הלבנות, נזכר בערגה באבוקסיס ורביבו מלהטטים באותו יום קסום ברמת גן. "נכון, אך מה קרה בסוף?" הוא הזכיר לידידו הצעיר, "ברגע האמת, הגענו לצמד משחקים מכריע. ובאותו מקום שבו הבסנו את אוסטריה, הושפלנו בעצמנו על ידי דנמרק. העניין, יותר מהכישרון, זה התפקוד במאני טיים. ברגע האמת, אין לנו את מה שנדרש בשביל לסגור את העסקה".

שחקני נבחרת ישראל חוגגים ב-0:5 ההיסטורי
שחקני נבחרת ישראל חוגגים ב-0:5 ההיסטורי
שחקני נבחרת ישראל חוגגים ב-0:5 ההיסטורי
(צילום: יוסי רוט)

טימי נע באי נוחות. העניין המנטלי היה בעוכריו. מסורת של בעיטות בדלי, ארוכה ומכאיבה. אך החוש הלאומי שבו האיר את פניו, ועם זיק בעיניו הפנה את חברו להיסטוריה מאוחרת יותר: "אבל זה דור המונדיאליטו. אלה השחקנים שהגיעו עם הנבחרות הצעירות, לא מזמן, לגמר היורו ולחצי גמר המונדיאל. אלה שהדיחו את צרפת פה ואת ברזיל שם. עם שערי ניצחון מכריעים נגד יפן ואוזבקיסטן בתוספות הזמן. יש להם ווינריות שלא הייתה לאחרים". טימי נראה מרוצה מנקודתו. ההתרגשות סביב הנבחרות הצעירות בתקופה ההיא, ביחד עם הציפייה ממה שיקרה כשאותם שחקנים ירכיבו את הנבחרת הבוגרת, הפיחו בו תקווה לעתיד. "תראה גם איפה הם היום", המשיך טימי בהתלהבות, "חלאילי ורביבו בליגות הגדולות באירופה. גלוך ולמקין בצמרת בהולנד. תורג'מן, טוקלומטי ופיינגולד עושים חיל באמריקה".
את שׂימי זה לא ריגש: "אך הם יוצאים מן הכלל. יש שלושה ישראלים בחמש הליגות הגדולות באירופה. בהשוואה ליריבות שלנו מהקמפיין האחרון - יש שבעה מקוסובו, שמונה מאירלנד, ורוב הסגל האוסטרי הוא כזה. וזה לרבות שחקנים מקבוצות צמרת כמו יובנטוס ובאיירן מינכן. אין לנו את השפע הזה שיש בנבחרות אחרות, כאלה שאנחנו מתיימרים להיות איתן באותו הדרג".
שׂימי קצת נע באי נוחות בכסאו. פנה ימינה, אחר כך לשמאל. אך הוא ידע שהאמת אחת היא, ועליו להעביר אותה כפי שהיא, גם במחיר של ניפוץ חלומות: "בכלל, הסגל שלנו לא שווה הרבה. לפי האתר 'טרנספרמרקט', שווי הסגל הישראלי 75.22 מיליון יורו. הרבה מאוד מתחת לאוסטריה (256.7), אירלנד (229.3) ואפילו קוסובו (122.25). אנחנו לא באותה ליגה בכלל. אנחנו מדורגים 31 באירופה מבחינת שווי סגל, הרחק מגבול 20 העולות ליורו שדיברת עליו מוקדם יותר". את טימי זה לא שיכנע: "אבל קרו דברים מעולם. יש נבחרות גם באזורי השווי שלנו שהצליחו להעפיל ליורו. אלבניה מהמקום ה-29 ביורו 2024; צפון מקדוניה (מקום 35) ופינלנד (38) ביורו 2020; ביורו 2016 בכלל - רומניה (31), איסלנד (34), אלבניה (36), צפון אירלנד (37) והונגריה (38). חלקן גם אפילו המשיכו לשלבי הנוקאאוט של הטורניר. גם לטביה העפילה ליורו 2004 - בדירוג הרבה יותר נמוך (42) כשהיו הרבה פחות נבחרות בטורניר (16)", טימי היה נלהב, ידיו על השולחן ובאוויר, חתם בשאלה: "למה שלנו זה לא יקרה?"
שׂימי כבר שמע את השאלה הזו הרבה בחייו. הוא לא ענה מיד. לא הייתה לו תשובה מיד. הוא לקח את ספל התה שלו ושתה ממנו לאט וברעש. התה היה עוד חם והעלה אדים. טימי, מצידו, נראה מרוצה ומסופק. הוא התיישב בכסאו ושילב את ידיו. דור זהב, תקדימי עבר, שחקנים עם אופי של מנצחים - העפלה ליורו 2028 זה בכיס שלנו. חיוך התפשט בפניו מאוזן לאוזן. הוא לגם מכוס מים קרים בסיפוק. מיד במוחו עלתה עוד סיבה: "גם תסתכל על השנתיים האחרונות". "מסתכל", ענה שׂימי, "ו..?" "בקמפיין הקודם של ליגת האומות הצלחנו להשיג תוצאות נהדרות נגד צרפת (0-0) ובלגיה (0-1). שני משחקים עם שער נקי נגד אריות אירופה - הגנה לפנתיאון. ובקמפיין של מוקדמות המונדיאל - הקמפיין שכבשנו בו הכי הרבה שערים למשחק, כולל רביעייה לרשת של אימפריית ההגנה המסורתית, איטליה. הדור הזה יודע הגנה, הדור הזה יודע התקפה - צריך רק להוציא את זה ממנו. אבל הפוטנציאל קיים".

ישראל בלגיה
ישראל בלגיה
הניצחון על בלגיה
(צילום: AP Photo/Denes Erdos)

זהו. מכת המחץ. נוקאאוט, חשב טימי. אבל שׂימי לא היסס לענות: "תראה, ילד", הוא פתח והזדקף, "יכול להיות. הכול יכול להיות. אני לא רוצה לאכזב אותך יותר מדי. אבל ה'יכול להיות' הזה, אני גם אמרתי אותו כשהייתי בגילך. ולשום דבר זה לא הועיל. תקוות שווא הן אמנם תקוות, אך הן לשווא. משהו פה לא עובד. אין איכות. אין שפע. אין מנטליות. אין בלמים. אין תרבות ספורט ויסודות טכניים עוד מגיל קטן. משהו בבסיס לא עובד. מעולם לא עבד. ואני בספק, בחור צעיר, אם זה עוד יכול לעבוד". החיוך של טימי נמחק. עיניו הביטו מטה. מחשבות רצו בראשו. מצד אחד כך, מצד שני אחרת. למרות הכל, הוא לא יכל שלא להיות אופטימי. "נחיה ונראה", הוא אמר בסירוב להיות כנוע, "נחיה ונראה".
לבסוף, רגע לפני שקמו, לחצו ידיים ופנו איש לדרכו - הם שניהם הפנו, לראשונה בשיחה, את ראשיהם אליי. "ואתה?" שאל טימי האופטימי, "מה אתה חושב?" המשיך אותו שׂימי הפסימי. "אני?" שאלתי בהפתעה. לפתע נדרשתי לחשוב בעצמי. "אני לא יודע". השבתי במבוכה. אף על פי שלא קיבלו תשובה, שני הבחורים שהיו איתי בשולחן נעמדו ועזבו אותי לבד. ישבתי בשולחן, הבטתי בכוסות שלהם. הם לא סיימו לשתות את משקאותיהם. גם לא זה, וגם לא קיבלו ממני תשובה. המשכתי להרהר ולהתלבט, וגם להביט חסר רעיון בשתי הכוסות שהם השאירו. מצד אחד, כוס אחת חצי ריקה. מהצד השני, לעומת זאת, כוס חצי מלאה. ולי אין תשובה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.