בפעם האחרונה שאיילסון טבארש פתח בהרכב של בית"ר ירושלים במסגרת הליגה, בוריס אינו אפילו לא היה בגדר שמועה. זה היה לפני חודש וחצי מול מכבי חיפה. אתמול טבארש פתח בטרנר בלי נעליים, כי אלו שהיו שלו כבר שייכות עכשיו לאינו. בלי עומר אצילי, בלי מיגל סילבה, ועם קשר אחורי יחף, בית"ר ניסתה למנוע מהעונה שלה לרדת לטמיון בתוך שבוע אחד. טבארש הוא אחד הקלפים האחרונים בחפיסה ההולכת ומצטמקת של ברק יצחקי, וכנראה לא הייתה ברירה אלא לשלוף אותו. עקבותיו של ירין לוי אבדו, ולפתוח מול שלישיית האמצע העוצמתית של באר־שבע עם חובבי האמנות דור מיכה ועדי יונה בו־זמנית זה מוגזם אפילו בסטנדרטים ההרפתקניים של יצחקי.
טבארש או אינו, טבארש ואינו, מיכה או יונה, מיכה ויונה - לצערה של בית"ר זה היה דיון אקדמי בלבד. ממילא כולם התערבבו בסוף בתוך הכיס של לוקאס ונטורה וקינגס קאנגווה. המחויבות הזהה של שתי הקבוצות ללחץ הכתיבה קצב גבוה שאפשר גם לבית"ר להגיע להזדמנויות בעיקר דרך התקפות מעבר, אבל אי אפשר היה לטעות מי מנהלת את האירוע. למי שתהה, השער של איגור זלאטנוביץ' העניק ביטוי מקובל על לוח התוצאות למה שהיה עד אז בגדר תחושה.
זה היה פחות מובהק מהעליונות שגילתה באר־שבע על בית"ר במחצית הראשונה של המפגש בסיבוב הקודם, אבל התוצאה, 0:1, ובעיקר החובה של בית"ר לחזור למשחק, היו זהים. דרגת הקושי הפעם הייתה גבוהה בהרבה – לא מול עשרות אלפים בטדי, אלא במשחק חוץ, ללא שחקן ההכרעה הטוב ביותר שלה, וכאשר כישלון הוא באמת לא אופציה. או שבית"ר תחזור למשחק, או שהיא תחזור להיות מה שהייתה בהפסד הקודם לבאר־שבע – קבוצת צמרת שאת תקוותיה לאליפות אי אפשר לקחת ברצינות.
המחצית השנייה היתה חייבת להיות שעתה היפה ביותר של בית"ר העונה, והחדשות הרעות הן שאפילו לא הייתה לה שעה לשם כך. היו לה 45 דקות בלבד. הפעם אי אפשר היה להסתפק ב"כמעט" ובעליונות האפלטונית נטולת העוקץ שגילתה במחצית השנייה ההיא בסיבוב הראשון. הפעם היה צורך בתכל'ס.
במידה ובית"ר לא תנצח בשבוע הבא את מכבי ת"א ולאחר מכן את מכבי נתניה - אשראי המעידות שלה נגמר – השוויון של גרגורי מורוזוב ייזכר כרגע האחרון שבו בית"ר אחזה בשולי החלום. שמונה דקות זה נמשך, עד שאור בלוריאן החזיר לבאר־שבע את היתרון. 100% מהבעיטות של בית"ר למסגרת במשחק הזה הפכו לשער. מצד אחד, ניצול מצבים קליני ששונה כל כך מהרישול בפעולה האחרונה במפגש הקודם מול באר־שבע.
מצד שני, המאה אחוז הללו זו בדיוק הבעיה של בית"ר – אחד מאחד זה לא מספיק. כדי לצאת עם משהו מול באר־שבע צריך לאיים על המסגרת יותר מפעם אחת. קבוצה שבמחצית ההזדמנות האחרונה לא הצליחה אפילו להגיע לשער ושהתנדבה לסיים אותה בלי ירדן שועה בזמן שאין לה גם את אצילי, כנראה לא מסוגלת ליותר. או חמור מכך – לא רוצה יותר.
