אין כמו בלגרד. באמת. זה הבית האמיתי. אם אני מכבי ת"א אני לא חוזר ליד אליהו וממשיך לארח שם. איזה קהל אוהד. מחצית שנייה, מכבי ביתרון 30 הפרש על פרטיזן, ואלפי צופים שורקים בוז לשחקנים של הקבוצה הסרבית בכל רגע שבו הם נוגעים בכדור. לא מזלזל חלילה בקהל של מכבי, אבל הוא לא היה עושה את זה. אולי בחמש הפרש, שמונה, אבל ב-30? זה אירוח למופת!
ועזבו את מה שהיה ביציעים. על המגרש בכלל הייתה הכנסת אורחים. למכבי ת"א הייתה עד ממש לא מזמן טיילת מתחת לסל, שקיבלה בסבר פנים יפות שחקנים יריבים, בין אם גבוהים ששהו שם ללא הפרעה ובין אם נמוכים שחדרו לשם בפיזוז קליל. אבל אם אצל מכבי זה היה, נגיד, הטיילת של אילת, מתחת לסל של פרטיזן זה היה אתמול השאנז אליזה. תאמינו לי, באולסטאר שומרים על הצבע טוב יותר. אז מילא אם החוגגים היו רק רומן סורקין וטי.ג'יי ליף. הם נהנו מיתרון גובה על כל אנשי הקו הקדמי של פרטיזן. אבל גם מרסיו סנטוס עשה שם מה שהוא רצה, והוא הרבה דברים, אבל סנטר גבוה הוא לא.
המשחק נגמר בתוצאה 87:112, אבל המספר הזה מטעה. אם עודד קטש לא היה מרחם על היריבה היה יכול להיגמר גם 45 הפרש. אבל לא נעים. כאילו, שנתיים מכבי שיחקה שם. מי יודע מתי תצטרך לחזור. אז הורידו הילוך. הפגינו נימוס אירופאי.
בשבוע שעבר כתבתי שהניצחון על ולנסיה ראוי להערכה, אבל שזו קבוצה שהמיקום שלה גדול מסך הכישרון שלה ולכן הוא מטעה. חלק מהקוראים התעצבנו עלי וטענו שאני מקטין מההישג. אז פרטיזן זה בדיוק ההפך. אתה מסתכל על הסגל ויש שם הרבה מאוד שמות גדולים. קחו לדוגמה את המוחתם החדש ביותר, קמרון פיין. הוא היה שחקן נהדר ב-NBA בכל קבוצה שנתנה לו הזדמנות. זה לא לוני ווקר שזרח לעונה וחצי, או הצמד דאוטין ובריסט שחיממו את ירכתי הספסל. זה שחקן שהיה מחליף ראשון בקבוצה גדולה, עם הרבה מאוד משחקים של בערך 20 נקודות, שמשנה מומנטום, גבוה לעמדה, מהיר, חכם. על הנייר, יותר טוב מכל שחקן במכבי. בפועל, לקח לו רבע שעה להבין לאיזה ברוך הוא הגיע ולשקוע בתהומות הדיכאון של הקבוצה.
בהתחלה זה דווקא נראה נהדר עבור פרטיזן. מכבי פתחה עם חמישייה ששיחקה הכי גרוע מכל ההרכבים שלה: רומן סורקין, ג'יילן הורד, אושיי בריסט, ווקר וג'ימי קלארק. הם היו גרועים בהגנה, איטיים ולא חכמים בהתקפה, פרטיזן קלעה ללא הפסקה ופתחה פער משמעותי אחרי כמה דקות. וויל ריימן היה הסימן הראשון שהחגיגה נגמרה. נכנס, שמר, הרביץ, קלע שלשות - ומכבי חזרה. אחריו הגיעה חמישיית המחליפים, שכוללת רביעייה שמשחקת יחד כיום הכי טוב במכבי: סנטוס, ליף, ריימן ואיפה לונדברג. תמיר בלאט היה איתם, קצת אילץ זריקות, אבל ההרכב הזה נעל את ההגנה, שיחק חכם מאוד בהתקפה, ומכבי ברחה.
זה קרה בין היתר בגלל החלטה הגנתית חכמה: בלאט נשלח לשמור על קלעי שעמד בפינה למרות שהיה בנחיתות גובה מולו, ולונדברג הוא שלקח את מוביל הכדור. איפה הנמרץ שבר את הפיק-אנד-רול של פרטיזן בשלל צורות. בחלק מהמקרים הוא פשוט עבר דרך החסימה, במקרים אחרים הוא לכד את השחקן שלו שנייה אחרי החסימה, וגם אם עשה חילוף, הגבוהים לא הצליחו לעשות מולו כלום. במקביל, פרטיזן לא ניסתה אפילו לנצל את יתרון הגובה של השחקן בפינה על בלאט. תמיר הוא חולייה הגנתית חלשה במכבי בשל ממדיו הפיזיים, ונראה שנמצאה שיטה שתצליח למזער את פוטנציאל הנזק הזה. החלטת מאמן טובה, בהנחה כמובן שקבוצות אחרות לא ימצאו גם לזה תשובה.
אז מכבי השתלטה על המשחק, ודי מהר התגלתה אמת עצובה: פרטיזן הקבוצה עם סף השבירה הכי נמוך שנראה ביורוליג מזה שנים. היא פשוט הפסיקה לשחק. לא משנה איזה הרכב של מכבי היה במגרש, כולם נראו כמו כוכבים. קצב הקליעה היה מטורף. בצד השני, ברגע שלונדברג חיסל את פיין והוציא לו את החשק מהחיים, כל מה שנשאר לפרטיזן להציע זה הפיזיות של טייריק ג'ונס מתחת לסל. באמת קבוצה מדכאת, והושקע בה הון.
בפינתנו, "ווווויייי, איזה מזל": ניק קלאתס מכבד בנוכחותו את הספסל של פרטיזן ומבלה על הפרקט דקות לא רבות. הוא היה פעם אחד מענקי היורוליג ומכבי שקלה להביא אותו בשלב כלשהו העונה. המגעים לא צלחו, אז הגיע לונדברג. גם אם שניהם היו בשיאם, לונדברג היה יותר מתאים כי מכבי הייתה חייבת גארד שיודע לשחק הגנה ממש טוב. אבל בעידן הנוכחי, הפער בין השניים עצום, בעיקר בהשפעה שיש להם על הקבוצה. כל כך הרבה שחקנים של מכבי הופכים טובים יותר כשלונדברג לידם. בלאט, שמקבל כדורים לקליעות נוחות, סנטוס, שכנראה ממש למד ממנו כדורסל בחודש האחרון, ווקר, שמחפש גם למסור ולא רק לזרוק ובכלל נראה הרבה יותר רגוע, והרשימה עוד ארוכה.
ופתאום? מכבי בתמונת הפלייאין. מי האמין לפני חודש וחצי שזה יכול בכלל לקרות?
לשחק פשוט, לשחק חכם
הייתה גם הפועל ת"א. היא שיחקה ביום שלישי נגד באיירן מינכן, גם קבוצה עם לא מעט כישרון, עם רכז חדש בעל רקורד מרשים ב-NBA - ספנסר דינווידי - ועם הרבה צרות. איך היה? הפועל רוצחת. אם יש יריבה נחותה מהם, האדומים מזהים מיד את נקודות החולשה שלה והולכים על זה בלי רחמים. דן אוטורו קיבל כדור אחרי כדור בפנים, אלייז'ה בראיינט חגג מול כל שומר שהציבו מולו, ולמרות משחק לא גדול, זהות המנצחת הייתה ברורה לאורך כל הדרך.
זה היה משחק הקאמבק של ים מדר והפועל הייתה בלי ואסיליה מיציץ'. מדר היה מאופק, ואני אומר את זה דווקא לחיוב. בעוד שמיציץ' קצת לחוץ מההידרדרות במעמדו ולוקח הרבה זריקות מיותרות, מדר הפעיל את החברים, חשב קודם כל איך לא לאבד כדורים ולהישאר בשליטה על המשחק ופחות על מהלכים יומרניים, השקיע הרבה בהגנה ונתן תרומה שניתן להגדיר אותה במילה שבארץ מייחסים לה משמעויות לא הכי חיוביות, אבל ב-NBA זו מחמאה: תרומה סולידית. וזה בדיוק מה שהיה צריך במשחק כזה, מול יריבה פחות מוכשרת מהפועל. לשחק פשוט, לשחק חכם, לא להסתבך.
למדר יש גם צד וירטואוזי. השבוע, אחרי שחזר מהפציעה, הוא כמובן לא היה במצב להביא אותו. אבל השאלה הגדולה היא אם הפועל בכלל צריכה את הממד הזה ממנו. יש כבר את אנטוניו בלייקני, יש את בראיינט, יש את כריס ג'ונס. אולי מדר קצת יותר אפרורי, שמנסה פחות אבל גם טועה פחות. הוא בוגר וסולידי (כן, נו, במובן החיובי של המילה), וזה בדיוק מה שהקבוצה צריכה. כשיגיעו יריבות קשות יותר, העניין יתבהר.
פורסם לראשונה: 07:00, 27.12.25
