זה קרה במהירות גבוהה מדי. דקות קודם השמיים היו כחולים, השמש האירה, ואמריקאים רגועים הסתובבו ברחובות שלווים. ואז, בלי התראה, האור השתנה, העננים הכבדים הגיעו בטיסה, הרוח התחזקה, והשמש פינתה את מקומה לשמיים אפורים ומאיימים. העיר עברה למצב טורנדו.
בדיוק התמקמנו בבר מפורסם כדי לצפות במשחק של הניקס בטקסס, לצד המפגש של סקוטלנד והאיטי ששודר במקביל. הבירות זרמו, האוכל עשה את שלו, ואוהדי הכדורסל מסביב היו עסוקים יותר בנעשה על הפרקט מאשר במה שהתחולל בחוץ. פתאום הטלפונים התחילו לצרוח.
לשנייה קפאתי. זו בדיוק אותה התרעה שאנחנו מקבלים מפיקוד העורף כשיש ירי טילים מאיראן ושותפותיה, וזה גם די התאים להסלמה הנוכחית באזור. ואז נזכרתי שניב סולטן סיפרה לי שנתקלה באותה תופעה בזמן צילומים ביוון. כלומר, גם בקנזס סיטי משתמשים באותו צליל בדיוק להתראות חירום של מזג האוויר.
בשולחן לידנו ישבו ליסה וסטייסי, מאוד לא מפרגנות לניצחון המסתמן של הניקס. כששאלתי אם לא כדאי להתחיל לדאוג נוכח ההתרעות, הן הניפו ידיים מבטלות. ״אה, זה?״, חייכה ליסה. “אל תתרגש. ״זה קורה פה כל הזמן״, הוסיפה סטייסי.
הן די הזכירו לי ישראלים שמוותרים על ריצה למקלט כשהם שומעים שהטיל מגיע מהחות'ים. אמרתי להן שבישראל אותה התרעה מסמנת לך להיכנס למקלט בגלל ירי טילים. ״אה וואו״, אמרה ליסה. ״טוב, פה אתה לא תמות״. תודה ליסה. עודדת.
בינתיים, בחוץ כבר התחוללה סערה אמיתית, אבל בתוך הבר אמריקה המשיכה להיות אמריקה. המלצריות הוציאו כנפיים ובורגרים, אלא שבחלק מהמסכים הענקיים הופיעו במקביל שידורי מזג האוויר והאזהרות החוזרות על הסופה המתקרבת. התמונה הייתה סוריאליסטית: מצד אחד כדורסל, מצד אחר מונדיאל, ולצדם מטאורולוגים מודאגים שמשרטטים את מסלול הסערה על מפת מיזורי.
בסוף, אפילו הטורנדו לא הצליח להסיח את דעתם של הבליינים מהאליפות של הניקס, שהשאירה את הבר שקוע באכזבה עמוקה. הם כבר היו מעדיפים עוד טורנדו.
