בחמישה מששת משחקיה הקודמים של הפועל באר־שבע היא הובילה 0:1. בנוסף היא הגדילה לעשות והובילה 0:2 בדקה ה־90. בכל המקרים, קבוצות חזרו מולה ואילצו אותה לגמור פעם נוספת משחק שבראשה היא כבר גמרה. לרוב היא הצליחה, כמו בשבוע שעבר מול מכבי ת"א. לפעמים, כמו לפני שבועיים מול הפועל פ"ת – לא. כאשר איגור זלאטנוביץ' כבש אתמול את הראשון מול אותה הפועל פ"ת, אפשר היה לשאול מי יבקיע את השוויון של האורחת, ואם יישאר לבאר־שבע מספיק זמן כדי לתקן.
ואפשר היה גם להבין שזה בלתי אפשרי. בשביל להבקיע, צריך קודם כל לעבור את החצי, ואת זה פ"ת לא עשתה יותר מדי במחצית הראשונה. הכי קרוב שהגיעה לעיגול האמצע במחצית הראשונה היה אחרי השער של זלאטנוביץ' וזה שכבש הלדר לופס לא הרבה לאחר מכן. פ"ת יכולה רק להצטער ששער נוסף של באר־שבע נפסל ושפנדל שנשרק לטובתה במקור בוטל בעקבות התערבות ה־VAR. זה יכול היה לסדר לה עוד שני ביקורים עם הכדור באזור שאליו לא הייתה מצליחה להגיע בדרך אחרת.
הפועל פ"ת שיחקה כמי שהפלייאוף העליון הוא סוף העונה שלה, חובה שנגזר עליה למלא אחרי שהשיגה את ההישג בעצם ההעפלה אליו. באר־שבע – כמי שהפלייאוף העליון הוא לא סוף אלא רק התחלה. זו לא ביקורת על הפועל פ"ת, קבוצה אמיצה שמיקסמה את עצמה ואולי עוד תעשה צרות. יותר מכך – זו לא הייתה תוצאה של נפילת מתח. זה היה מקצועי נטו, מה שקורה כאשר משאית פוגשת בקופסה. לא היה לה סיכוי, היא נקלעה למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. חתיכות ממנה תקועות הבוקר בין הטוחנות של קינגס קאנגווה, אליאל פרץ, מוחמד אבו־רומי ושאר השחקנים של באר־שבע, שהתנפלו עליה כאילו לא אכלו שבועיים ולא שיחקו כדורגל חודשיים.
נותר לתהות האם האינטנסיביות הזאת היא ברת שימור בואכה עשרה מחזורים בחמישה שבועות, ואפשר פשוט ליהנות מהרגע. אם הניצחון על מכבי ת"א בשבוע שעבר עמד בסימן האינדיבידואל שהוא קאנגווה, אז זה על פ"ת כבר היה מופת קבוצתי. הדבר היחיד שיותר גדול מהחלק הכי גדול שהוא קאנגווה, הוא השלם שלה.
לנצור כל רגע
כדורגל מול קהל. מצד אחד, כל כך מובן מאליו. מצד שני, נס של ממש. כמה היינו קרובים להעביר את הפלייאוף הדרמטי שלפנינו בקול דממה דקה, מול כיסאות חסרי נשמה, על רקע תפאורה אפורה היכן שאמורים להיות כל הגוונים כולם.
עם חזרת הקהל, ויש לקוות שאחת ולתמיד, הרווחנו זכות השמורה כמעט אך ורק לחיים בישראל – לתפוש את המובן מאליו כנס. לפתע 15 אלף אוהדי באר־שבע, 30 אלף אוהדי בית"ר ירושלים ודרבי תל־אביבי מול יציעים מפוצצים מרגיש כמו זכייה בפיס ולא כטבע בצורתו הטבעית ביותר.
זה עצוב, שהדרך הטובה ביותר שיש לנו להעריך את היומיום הוא שיילקח מאיתנו, אבל מהרגע שהוא חוזר, אפשר פשוט להגיד תודה, לנצור כל רגע, וליהנות מכדורגל המשוחק עם פסקול ולא על מיוט. מי יודע מתי זה יילקח מאיתנו שוב.
