למעלה מחצי שנה אחרי ששיחק את משחקו האחרון, ערן זהבי הודיע על פרישה בגיל 38. השחקן שאחד המאפיינים הבולטים בקריירה שלו היה שעשה את הדברים בדרך שלו - חזר למכבי ולא להפועל, עזב לסין בשם הכסף - גם הפסיק לעשות אותם באותה הדרך, כשפרש שלא "כדרך הטבע", כמקובל על ידי הפורשים, אלא לפי לוחות הזמנים שלו.
דחיית ההחלטה, הפרישה בחורף ולא בקיץ, מסגירה את הקושי הנלווה להכרת הסוף, את הרצון המוצהר או הכמוס להיאחז בשולי ההזדמנויות, כנראה גם את החיפוש שלא צלח אחר אפשרויות אחרות, אבל גם את הפזמון הקבוע שליווה את זהבי לאורך השנים: הוא היה מיוחד. מיוחד כששיחק, ומיוחד גם כשהפסיק לשחק.
אחרי ששיחק את משחקו האחרון בהחלט, זהבי עדיין שיחק למשך חצי שנה בראשם של אוהדי הכדורגל בישראל. חזרתו האפשרית – יון ניקולאסקו קרע את הרצועה הצולבת? אולי בכל זאת? – התקיימה כתקווה בקרב אוהביו, וכחרדה אצל שונאיו. הוא היה העובדה הכי ברורה בליגת העל, אבל לא נעלם לפי שהתקיים גם כספקולציה. מהדברים הטובים ביותר לוקח זמן להיגמל, וזהבי העביר את הכדורגל הישראלי גמילה באורך למעלה מחצי שנה.
המילה האחרונה הכי יפה
בסוף, לא משנה מתי מחליטים להפסיק, העיקר הוא שמפסיקים – בפרישה אין "הווה", רק עתיד (כל המשחקים שכבר לא ישוחקו) ועבר (כל המשחקים ששוחקו). העתיד של זהבי בהכרח פחות מעניין, וזה לראשונה בחיים שיותר ממחציתם היו במרכז הבמה, יהיה בעיקר עניינו הפרטי. האם ייתכן שזהבי עוד ישוב כמנהל מקצועי או מאמן? ייתכן, אומרים שהוא מתכוון להירשם לקורסים בתחום.
זהבי המנהל המקצועי או זהבי המאמן לא יכולים יהיו להיות טובים כמו זהבי השחקן. לאן שלא יפנה – לתקשורת? - זו תהיה אחת הבעיות הכי קשות שלו בחיים שאחרי, אבל זו צרתם של ענקים, שהכל נראה להם קטן
אבל גם אם כך יקרה, הוא ידון את עצמו לפרק שיחסה בצל קריירת המשחק שלו. לא בגלל שזהבי, אדם בעל כריזמה, לא יכול לשחק אותה בחליפה או בבגדי אימון, אלא בגלל שסטטיסטית רוב הסיכויים נגדו. זהבי אולי לא אמר את המילה האחרונה שלו בכדורגל, אבל הוא כנראה אמר את המילה האחרונה הכי יפה. אולי היו שחקנים טובים ממנו, אולי עוד יהיו, אבל סיפור כמו זה של זהבי כבר לא יהיה בכדורגל הישראלי. זהבי המנהל המקצועי או זהבי המאמן לא יכולים יהיו להיות טובים כמו זהבי השחקן. לאן שלא יפנה – לתקשורת? - זו תהיה אחת הבעיות הכי קשות שלו בחיים שאחרי, אבל זו צרתם של ענקים, שהכל נראה להם קטן.
ובכל זאת, מותר להיות אופטימיים לגבי האפשרות שזהבי ימצא את הדרך. הוא הרי כבר סלל דרכים קשות יותר. הוא היה קשר שעזב את הפועל ת"א לאיטליה וחזר משם כסקורר הכי גדול בתולדות הכדורגל הישראלי, ובחולצה צהובה. הוא כבש את השער הכי דרמטי בתולדות הפועל ת"א, הבקיע במדיה במספרת בליגת האלופות, והוא פורש כסמל הגדול ביותר של היריבה הכי גדולה. הוא הספיק לבדו מה ששני שחקנים גדולים שאינם נפגשים לא אמורים להספיק ביחד. זהבי צבר אוהבים ושונאים, ואז החליף ביניהם, סתם, כי הוא יכול. הוא חצה כבישים שלא חוצים ולא רק שלא נדרס, הוא יצא שלם יותר.
הזמן הנכון לפרוש
מבין הגדולים ביותר, ובלי להיכנס להשוואות שאי אפשר לצאת מהן, זהבי הוא זה שהתחיל הכי קטן. המרחק שעבר עד שמסגר את גדולתו הסופית הוא הארוך ביותר. אם זה היה סיפור על איש עסקים, הוא היה נחגג כעני שהפך למיליארדר.
הודעת הפרישה שלו התענגה על המוטיב הזה. הסרטון התחיל באופן קלישאתי עם פנייה ל"כדורגל", כדרכו של כל ספורטאי שני בימינו, אבל משם תפס כיוון מרגש במיוחד עם ה"דיאלוג" שניהל זהבי עם עצמו בן העשרה, במסגרתו שירטט בפניו – זאת אומרת, בפני עצמו – את הדרך הארוכה והבלתי תיאמן שיעשה מרגעי הספק שבנערותו ועד לשיאים בבגרותו.
מכל הדברים הגדולים שעשה זהבי, הדבר הכי גדול שעשה הוא עצם הפיכתו לגדול. קשה להגשים את החלומות הגדולים שנחלמים בשמך, אבל קשה עוד יותר להגשים חלומות שאיש לא חלם עבורך. איל ברקוביץ' היה ענק, כנראה הכישרון הכי גדול שאי פעם בעט בכדור בגבולות ישראל, אבל הוא נולד "ברקוביץ'". הוא היה הכי גדול, הכי מוכשר, מהרגע הראשון. יוסי בניון הגיע הכי גבוה שכדורגלן ישראלי הכי אי פעם, אבל זה מה שנחזה לו.
זהבי הוא משהו אחר. הוא היה פליט נוער שהפועל כמעט ופיספסה, שחקן רוטציה שחילטר כמגן, בעל חוש דרמטי מפותח לשערים מכריעים אבל גם מי שאלמלא פציעה קשה של נמניה ווצ'יצ'ביץ' בעונת הדאבל של הפועל ספק אם היה מקבל דקות משמעותיות. הוא בנה את עצמו בעצמו, עד שלא נותרו עוד לבנים. הוא פרץ עם שער אליפות, ולא עזב לפני שהכריע עוד אליפות בסופה של עונה שבה עומת עם דעיכתו, כצוחק שצחק אחרון.
באמת הגיע הזמן שזהבי יפרוש. בספר שלו כבר אין מקום אפילו לא לעוד אות אחת.
