עונת היורוליג שבאה עלינו לטובה היא באמת חלום שהתגשם עבור חובבי הכדורסל הישראלים. במשך שנים, מי שאינו מאוהדיה של מכבי ת"א יכול היה רק להביט בה משחקת במפעל היוקרתי, ולקנא. היו כאלה שאיחלו לה הצלחה וקיוו שיום אחד גם הקבוצה שלהם תהיה שם, והיו גם השונאים הגדולים – אלה שממש ייחלו להפסדיה, רובם כנראה אוהדי הפועל ת"א.
עכשיו יש שם שתי קבוצות שלנו, וזה מאפשר לכמעט כל אחד לצפות במשחקים של קבוצה שהוא לפחות מחבב, גם אם אינו נמנה עם אוהדיה. כי כמה אנשים יש שממש שונאים גם את זו וגם את זו? הרי כמו באהבה, כך גם בשנאה, כמעט לכולנו יש את האחת שמעוררת בנו רגשות יוקדים – ואת כל השאר.
אבל עם כל הכבוד למי שאוהב כדורסל נטו, העונה הזאת היא החגיגה הגדולה של אוהדי שתי הקבוצות האלה. יש לנו כאן את כל המרכיבים של דרמה: הנציגה הנצחית שרגילה להחזיק במלוכה ופתאום פוגשת בטוענת לכתר חדשה, רעננה, מפחידה וסוחפת; ניסיון וכובד ראש לעומת תעוזה וחדשנות; פרויקט ספורטיבי שממשיך להתקיים גם בנסיבות מסובכות אך לא ממריא כבר שנים, ומולו מיזם שנראה כמעט מטורף מבחינת כמות ההשקעה בו (למרות שיש באירופה לא מעט קבוצות עם תקציב גדול יותר מהפועל, אז בואו נשמור על פרופורציה) ואוהדים שחוששים שהכל יתפוצץ להם בפרצוף ברגע אחד; ומלחמה שמתנהלת לפתע בשתי חזיתות: לא רק מי תהיה אלופת המדינה, אלא מי תסיים במקום גבוה יותר ביורוליג. מי תביא לנו כבוד אצל הגויים - ומי תבייש.
העומק של הפועל
ומה קורה מבחינה מקצועית? כמו שאמר פורסט גאמפ, החיים הם כמו קופסת שוקולדים, אתה לא יודע מה תקבל עד שאתה פותח. קבוצת כדורסל היא לא רק אוסף שחקניה, אלא קסם שקורה או לא קורה, ואת זה קשה לנבא מראש.
ובכל זאת, הפועל עשתה הרבה מאוד שיפורים גם לעומת הקבוצה הטובה שהייתה לה בשנה שעברה. מדובר קודם כל בעומק: יש שם כמות גדולה של שחקנים כמעט בכל עמדה, כולל ישראלים, מה שיאפשר להתמודד עם פציעות – וכאלה יש תמיד לאורך עונת יורוליג, בעיקר כשלא משחקים בבית (וזה כמובן הדבר שמעיב הכי הרבה על החגיגה).
לטעמי, להפועל אין מספיק שמות גדולים כדי להגיע לפיינל־פור, רק מיציץ' הוא באמת כוכב יורוליג (כשהוא בשיאו), אבל יש לה מאמן מנוסה ומבחר שחקנים שיכול לעמוד במשימה המרכזית: להיכנס לשמינייה הראשונה ולהבטיח עוד עונה במפעל. גם מבחינת התקציב היא בדיוק שם: לא ברביעייה המובילה, כן בשמינייה.
למרות שהסגל שלה כל כך עשיר, יש עוד נקודה שדורשת חיזוק: שחקן גבוה ואתלטי לעמדה מספר 4. בהפועל ניסו בשנה שעברה את ברונו קאבוקלו בעמדה מספר 5: זה היה אסון, בגלל הצד ההגנתי. הוא פשוט לא אחד שמסוגל לחפות מאחור על כל השאר. אבל כשהוא משחק לצד סנטר ושומר על שחקנים שנמצאים יותר בחוץ, קאבוקלו דווקא בסדר. יש לו גם קליעה מרחוק ולכן זו עמדה שטובה לו. ועדיין, הוא שחקן הגנה מוגבל גם כפורוורד.
גם אצל תומר גינת ההגנה היא הצד החלש יותר, בגלל שהוא יחסית נמוך לעמדה. גינת התמודד מעולה באליפות אירופה מול שחקנים גדולים ממנו, אבל אם רוצים "ביטוח", זה המקום להתחזק. יהיה לזה כמובן מחיר: כל שחקן שאתה מביא מוסיף לדיכאון של אלה שהוא נוגס מהדקות שלהם. אני לא מקנא באיטודיס.
הדלילות של מכבי
גם מכבי, על הנייר, נראית כמי שהתחזקה. אולי לא לעומק, אבל בטח לרוחב. בכל השנים האחרונות היה שם סגל שלא היה מסוגל להתמודד עם פציעות. הפעם יש שם עושר של שחקנים בעמדות 2־3. גם אם הם לא כוכבים, הם שחקנים טובים. זה מאפשר להעמיד חמישייה שנייה שלא גורמת לנפילה במהלך המשחק וגם להעביר עונה בלי התרסקויות. בעצם, השחקן המשמעותי היחיד שעזב את הקבוצה הוא רוקאס יוקובאיטיס, אבל במקומו הגיע לוני ווקר שאמור לתת תפוקה דומה, אם לא יותר. ג'ף דאוטין ג'וניור ואושיי בריסט הם תוספות יציבות שלא היו כמותן בשנים קודמות. ואגב, אם יוקובאיטיס היה נשאר, ווקר כנראה לא היה בא. ומאחר שרוקאס נפצע באליפות אירופה וכנראה ייעדר לעונה שלמה, זה הפך לצעד גאוני. כן, כדי להצליח צריך גם מזל.
3 צפייה בגלריה
בניגוד לעונה שעברה, הפעם יש למכבי ת"א עומק בעמדות 3-2. לוני ווקר
(צילום: Partizan Mozzart Bet)
החולשה המסתמנת היא בקו הקדמי. טי־ג'יי ליף, שהיה אמור להיות ה־4 המודרני עם האתלטיות והיד הטובה מבחוץ, לא נראה מי יודע מה בינתיים. גם מרסיו סנטוס נראה די מוגבל, אבל אפשר להעריך שמדובר בקשיי הסתגלות, כי הוא שחקן נהדר. ואם יש משהו שמכבי יודעת לעשות, זה לשפר שחקנים שלא מיצו לגמרי את הכישרון שלהם. מכבי תצטרך שזה יקרה עם השניים האלה כדי שהעונה הזו תהיה טובה יותר מקודמתה. רומן סורקין אמנם משתפר כל שנה, ג'יילן הורד נותן תפוקה (לצד לא מעט מגרעות שאנשים נוטים להתעלם מהן), אבל כל השלושה לצידם הם סימני שאלה (כולל קליפורד אומורוי). זה מרגיש קצת דליל, ובינתיים במשחקי ההכנה זה בהחלט נראה דליל.
בשורה התחתונה: לשתי הקבוצות חסר בערך אותו שחקן – 4־5 גבוה ואתלטי שיכול לקלוע גם מבחוץ. זה לא מקרי: מדובר בסוג השחקן שהפך להיות המצרך הכי מבוקש גם ב־NBA וקשה להשיג כאלה. בלעדיהם, גם קטש וגם איטודיס יצטרכו לאלתר.
אבל עזבו אתכם מטקטיקות ומבעיות בסגל. יש דרבי ביורוליג. חזון אחרית הימים התגשם. מה נאחל? הצלחה לשתיהן, ושהפועל ירושלים תצטרף אליהן בעונה הבאה. זה כבר בכלל יהיה טירוף.
פורסם לראשונה: 01:30, 28.09.25
