ליגת העל היא לא ליגה שמחייבת לבנות קבוצה במשך שלוש או ארבע שנים, להתקדם בכל עונה עוד שלב ורק בסוף התהליך לקבל אישור לדבר על אליפות. אין כאן מנצ'סטר סיטי שמחכה בפסגה וגם לא פערים מקצועיים שאי אפשר לסגור. קבוצה טובה, מאומנת, עמוקה ורעבה יכולה להפוך למועמדת לתואר מהר מאוד. הפועל ת"א קיבלה את ההוכחה לכך ב־0:3 המהדהד על בית"ר ירושלים: היא לא צריכה לחכות לעתיד. היא חזקה מספיק כדי לדבר על אליפות כבר עכשיו.
המפגש בבלומפילד לא היה עוד ניצחון בתחילת העונה. הוא הציג את ההבדל בין שני מועדונים שהגיעו לנקודה דומה ובחרו להגיב אליה באופן הפוך. בית"ר פחדה מהמילה "אליפות", התכווצה בכל פעם שנדרשה להצהיר על שאיפות וכמעט התנצלה על כך שהקהל שלה רוצה לחלום. במקום לנצל את המומנטום, את האווירה ואת ההזדמנות הנדירה לעשות צעד קדימה, היא בחרה להישאר באזור הנוחות שלה. היא לא באמת האמינה שהיא יכולה לזכות – ובבלומפילד היא גם נראתה כמו קבוצה ששיאה נמצא הרחק מאחוריה וזקוקה לבנייה מחדש.
הפועל ת"א, לעומתה, לא צריכה לפחד. מבחינת עומק וכישרון היא לא נופלת בהרבה ממכבי ת"א ומהפועל באר־שבע. יכול להיות שלשתיים האחרות יש כרגע יתרון בניסיון, בחיבור או באיכות בעמדה מסוימת, אבל אלה אינם פערים שמצדיקים ויתור מראש. בוודאי לא בליגה שבה האלופה לא חייבת להיות קבוצה מושלמת, אלא בעיקר יציבה, מאומנת ובעלת פתרונות לימים שבהם הכדורגל פחות זורם.
להפועל יש גם יתרון שאין לבית"ר: בעלים עם כיסים עמוקים, שמסוגל להשלים את הסגל ולהחזיר את המועדון לימים הגדולים בלי לחפש תירוצים. לא חייבים להשתולל ולא צריך להחליף חצי קבוצה בינואר, אבל אם תתגלה חולשה אמיתית, יש מי שיכול לטפל בה. במאבק אליפות, הידיעה שהמועדון מסוגל להתחזק תוך כדי תנועה משמעותית כמעט כמו ההרכב שפותח את העונה.
שחקני הפועל חוגגים מול בית"ר
(צילום: עוז מועלם)
זה גם לא שהפועל מתחילה מאפס. היא כבר רצה בצמרת בעונה שעברה, צברה ביטחון ובנתה בסיס מקצועי. יש לה מאמן מנוסה שזכה בתארים ומכיר את הלחץ שמגיע עם ציפיות. יש לה קהל רעב, כזה שטס בכמויות למוקדמות הקונפרנס־ליג וכמעט דחף אותה לשלב הליגה. הקהל הזה לא זקוק להסברים על תהליך ארוך. הוא מרגיש שהמועדון חזר לחיים ורוצה לראות אותו מנצל את הרגע.
לא קבוצה בהרצה
הניצחון על בית"ר המחיש בעיקר את העומק. המחליפים של הפועל לא נכנסו כדי להעביר את הזמן או לשמור על התוצאה, אלא הוסיפו עוצמה. כשקבוצה יכולה להעלות מהספסל שחקן כמו שחר פיבן, שטורף את הדשא, ולצדו כישרון־על כמו דניאל דאפה, היא מחזיקה בכלים שיכולים להכריע גם עונה שלמה. אליפות לא נלקחת רק בזכות 11 שחקנים. היא מוכרעת בפציעות, בהרחקות, בתקופות עומס ובאותם משחקים שבהם שחקן שנכנס בדקה ה־65 משנה את הקצב. להפועל יש תחרות אמיתית כמעט על כל עמדה - כמו שיש ליריבות שלה לתואר.
נכון, מוקדם להתלהב יותר מדי מדגלאס אווסו. בכל זאת, זו הייתה הבכורה שלו בהרכב. אבל הוא נראה בדיוק כפי שמדמיינים רכש זר שנקנה ב־2.5 מיליון יורו: שחקן שובר שוויון, כמו שהקלישאה אוהבת לומר. כזה שמספיק לתת לו הזדמנות אחת מול השוער כדי שיסיים בקלאסה, ושכל נגיעה שלו בכדור גורמת ליציע להתרומם. אין שום סיבה לצפות ממנו לפחות מכך, גם אם הוא רק בן 20. ליגת העל אינה הפרמייר־ליג, וכבר היו כאן שחקנים מוכשרים ממנו פחות שהובילו קבוצות לאליפות.
הסקאוטינג של הפועל עשה עבודה קרוב למדהימה בגזרת הזרים. על אנדריאן קרייב, פלקאו וצ'יקו כבר נכתב מספיק בעונה שעברה. אלה שחקנים שמכבי ת"א והפועל באר־שבע היו שמחות לצרף לסגל שלהן. עמנואל בואטנג אולי עדיין לא קורע רשתות, אבל כדורגל יש לו, והרבה. גם בגזרת הישראלים אין להפועל במה להתבייש: סתיו טוריאל כבר סיפק מספרים של סופרסטאר, ואסף צור נחשב בעיני רבים לשוער הטוב בליגה.
כמובן, משחק אחד לא הופך קבוצה לאלופה. יהיו להפועל משברים, הפסדים ומשחקים מתסכלים מול יריבות שיסגרו את הרחבה. השאלה אינה אם היא כבר הקבוצה הטובה בישראל, אלא אם יש לה מספיק כדי להתמודד על התואר. אחרי השלישייה מול בית"ר, התשובה ברורה: בהחלט כן.
אם הפועל ת"א תמשיך להציג את עצמה כקבוצה בתקופת הרצה, היא אולי תעניק לעצמה שקט, אבל גם תבזבז הזדמנות. בכדורגל הישראלי חלונות כאלה נסגרים במהירות. שחקנים עוזבים, יריבות מתחזקות והמומנטום מתחלף. אין סיבה לחכות לעונה הבאה רק מפני שכך אמור להיראות "תהליך". להפועל ת"א יש סגל, מאמן, קהל, כסף ורעב. עכשיו היא צריכה גם את האומץ לומר את המילה שממנה בית"ר פחדה: אליפות. אם היא לא תעשה את זה, היא יכולה להיות בעמדה שבה בית"ר נמצאת היום: קבוצה שמבינה בדיעבד שכבר היה לה את הכל.
יש לו הכל. אליניב ברדה
(צילום: עוז מועלם)
התירוצים והפאניקה
"להגיד שהכל לא טוב - זה לצאת ליצן", אמר ברק אברמוב אחרי ההפסד. אז איך אפשר להתייחס לקבוצת צמרת לכאורה שחטפה שבעה שערים בשני משחקים, וגם הודחה מאירופה ע"י קבוצה בינונית? שהכל בסדר? עצם זה שהבעלים יורד לעמדת הראיונות על דעת עצמו אחרי שני מחזורים - משדר את המסר ההפוך. שהכל בבית"ר לא טוב, ששום דבר לא הולך לפי התוכניות, שאפילו הבעלים מרגיש צורך להסביר - ובעצם לא הסביר שום דבר.
בית"ר לא התחזקה בקיץ בצורה משמעותית, חוץ משון וייסמן שנראה על הנייר כמו רכש לקבוצה שמכוונת גבוה - לא הגיעו שמות מפתים במיוחד. יחד עם העזיבה של ברק יצחקי והכניסה של אלמוג כהן במקומו - לא פלא שהתחושות קשות והתוצאות עגומות. גם ההדחה מול אוסטריה וינה במוקדמות הקונפרנס־ליג היא כישלון לא קטן. בית"ר שוב לא ניצלה הגרלה נוחה כדי להתקדם באירופה.
במשך שנים הטענה המרכזית כלפי אוהדי בית"ר ירושלים הייתה שהם לא קונים מינויים, מה שלא מאפשר לבעלים להשקיע באופן עקבי כי הוא לא יודע כמה הכנסות יהיו לו. אוהדי בית"ר קנו 20 אלף מינויים - שיא של כל הזמנים. ומה הם קיבלו בתמורה? המאמן עזב ובמקומו לא הגיע פפ גווארדיולה ואין קפיצת מדרגה ברכש. למה אדריאן אוגריסה, לדוגמה, הלך להפועל באר־שבע ולא לבית"ר ירושלים? לא פלא שאוהדים רבים מרגישים שאברמוב מערבב אותם עם סיפורים על התקציב ותירוצים של רואי חשבון.
גם בבמה המלטפת שקיבל בסיום המשחק, אברמוב נשמע לחוץ מאוד. המסר בהחלט עבר: הכל בסדר. אין לבית"ר סיבה להיות בפאניקה, אל תהיו "ליצנים".
