בזמן שכולם בספסל של מכבי חיפה דאגו שמא אביעד שילוח ישרוק לפנדל לטובתה של הפועל באר-שבע אחרי ההתנגשות של גיאורגי ירמקוב ואליאל פרץ, שריף כיוף דאג בעיקר לשלומו של ירמקוב. ככה הוא, חבר טוב.
עוד יותר משכיוף אוהב את ירמקוב, הוא אוהב את עצמו. המעבר לתפקיד השוער השני זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לכיוף – הוא גם ממשיך לשחק כדורגל, וגם לא משחק. השנתיים האחרונות, בהן נקלע שלא בטובתו ולא בטובתה של מכבי חיפה לתפקיד השוער, עשו לכיוף לא טוב. לחזור לשם? ועוד מהרגע להרגע, בלי הכנה מוקדמת? ודווקא מול הפועל באר-שבע, שבשבועות האחרונים נראה שהיא מסוגלת להבקיע שלושה שערים גם אם בשער עומדים שני אנשים? כשירמקוב הבין מעל ומעבר לכל ספק שהוא לא יכול להמשיך, כיוף רצה שהאדמה תיפתח ותבלע אותו. מי יעמוד בשער אם לא הוא? שיהיה שון גולדברג, אם צריך. לסכנין זה עבד לא רע יום קודם.
אבל כשם שאף אחד לא היה מכניס את כיוף ולא את גולדברג אם עבדולאי סק היה נפצע, כך גם אף אחד לא יכניס את גולדברג ולא את כיוף אם ירמקוב נפצע. אז כיוף נכנס לתפקיד שהוא כבר לעולם לא יכול יהיה להרוויח מחדש, אבל הוא גם לא יכול לאבד שוב. אין משהו טוב מספיק שהוא יכול לעשות כדי לשוב להיות השוער הראשון, ואין משהו רע מדי שהוא יכול לעולל כדי להפסיק להיות השוער השני. כשחושבים על זה לעומק, זה כמעט מרגיע. שום דבר כבר לא יהיה קשה יותר לכיוף כמו שהיה עד שירמקוב הגיע, אפילו להחליף אותו. היום שבו ירמקוב הפך להיות השוער הראשון של מכבי חיפה ריגש את כיוף יותר מהיום שהוא עצמו הפך לשוער הראשון.
הדקות חלפו, זו ה-11 התחלפה ב-22 וב-33, ב-44 וב-55, וכלום לא קרה. אולי זה התיקון הגדול שכיוף כל כך חיכה לו. "זה לא כזה נורא", חשב לעצמו כיוף, "לא כמו שזכרתי". ואז הגיעה הדקה ה-62, הבעיטה הראשונה של הפועל באר-שבע למסגרת אחרי קצת יותר משעה שבה הייתה רמה מתחת למכבי חיפה, וכיוף הדף בצורה רעה מאוד הישר לרגליו של דן ביטון שכבש מקרוב. אם מוכרחים, הוא מעכשיו עד יום ראשון בבית של ירמקוב, מעסה לו את הכתף. בלומפילד נגד מכבי תל אביב? אין סיכוי.
המלאך של הפועל ת"א
על כתף שמאל של הפועל ת"א יושב מלאך קטן, עטוף צעיף אדום-לבן, ומפזר אבקה של השגחה. הוא זה שלחש על אוזנו של אסף צור לזנק לשמאל לפני הפנדל של תמיר ארבל, למרות שהאינסטינקט המקורי של צור היה להמר על בעיטה לצד השני; והוא זה שהינהן וסיפק את האישור הסופי לאליניב ברדה המתלבט לפני שהחליף בדקה ה-79 את שני שחקני ההתקפה הבכירים שלו, סתיו טוריאל ודניאל דאפאה, דווקא כאשר הוא זקוק לשער; והוא גם זה שמילא את ריאותיו הזעירות ונשף את מעט האוויר שהיה דרוש כדי להסיט מהמסגרת את הכדור החופשי שבעט עומר אצילי בדקה ה-95 של המשחק מול בית"ר ירושלים; והוא זה שבידיו הקטנות הזיז הצידה את החומה שסידר מיגל סילבה ואיפשר את שער הניצחון הדרמטי של עומרי אלטמן.
המלאך הזה נמצא בכושר נהדר. הוא אחראי למהפך במחצית השנייה של מחזור הפתיחה, לשוויון בתוספת הזמן בעשרה שחקנים במחזור השני, להפיכת פיגור בדקה ה-90 לניצחון במחזור השלישי, לחזרה מפיגור בדקת הפתיחה במחזור הרביעי. מתישהו, זה נכון, למלאך הזה ייתפס שריר בכנף והפועל לא תיחלץ ממצב שנדמה נואש. כשלפניה משחקים מול הפועל באר-שבע ומכבי ת"א, סביר להניח שזה אפילו יקרה בקרוב.
אבל כשהמלאך הזה לא יהיה שם למענה, אולי יהיו שם בשבילה בני האדם. את הניצחון על הפועל חיפה אפשר להציג כהתפתחות ניסית, שבתורה תגמד את כל העבודה הקשה והמומנטום שהפועל לא צריכה להתנצל עליו, אבל גם באופן מקצועי. ניצחה אותו פעולה יחידנית של הקשר ההתקפי השלישי שעלה מהספסל, בסיוע ישיר של החלוץ המחליף שעד לפני שבועיים היה כמעט פרסונה נון-גרטה. טוריאל, שחקן של שער או בישול כל 39 דקות בארבעת המחזורים הראשונים, לא פוגע? דאפאה במשחקו החלש ביותר העונה? שאנדה סילבה לא מחובר והמחליף שלו, מור בוסקילה, מפוזר? לויזוס לויזו עדיין לא משפיע בהופעת הבכורה? אין בעיה, החפיסה של הפועל מספיק עמוקה כדי למצוא בסופה שחקן כמו רוי קורין, שמסוגל להבקיע שער כזה. לכל שחקן בהתקפה של הפועל יש מחליף, וכך גם לכמה ממחליפיה.
הלב של אבו-ניל
אמיר אבו ניל הורחק בכרטיס צהוב שני, לבני סכנין לא נותרו חילופים, ושרון מימר הסתובב לספסל ושאל את האפסנאי האם יש לו במקרה בהישג יד חבילת קשים ומספריים. "למה מספריים?", שאל האפסנאי, ומימר ענה "התקבלת".
אחרי שכולם צחקו – כי מה כבר עדיף? לבכות? - מימר הסביר שהוא צריך קשים ומספריים שיגזרו אחד מהם. כך תתקיים הגרלה בין תשעת השחקנים שנותרו לסכנין. מי שישלוף את הקש הקצר – יעמוד בשער ויקווה שהכדור שיבעט שגיב יחזקאל לא יפגע לו בראש. "אין לי מזל בהגרלות", אמר חסן חילו לעדן שמיר, והתחיל לבכות. אם עושים הגרלה, הוא בדוק מפסיד.
לעיאד אבו עביד יש תדמית קשוחה וסטטיסטיקה שתתמוך בכך – כרטיס צהוב בכל אחד משלושת המחזורים הראשונים – אבל גם לב זהב. הוא לא יכול לראות מישהו בוכה. "אני אעמוד בשער", אמר לחילו ולמימר, שהשליך את הקשים הצדה אך את המספריים שמר בהישג יד, למקרה שיתקשה להתמודד עם ההפסד הדרמטי והמסתמן. "תביא לי את הבגדי עבודה", פקד אבו עביד על אבו ניל, וחילו, שהיה מוכן באותה העת גם לנשק לאבו עביד את הרגליים אם זה מה שצריך, התנדב להיות זה שילביש לו את הכפפות ויסייע לו לעטות את האפודה.
אחרי שאבו עביד סיים להחליף גרדרובה – כמו קלארק קנט שנכנס לתא טלפון ומגיח ממנו כסופרמן – הוא הפך לעיאד אבו ניל. הוא עמד על קו השער, הסתכל לימין ולשמאל, ורגע לפני שאוהד אסולין שרק לביצוע הבעיטה, הסתובב אבו ניל החדש לאבו ניל הישן ושאל אותו "איפה הבקבוק שעליו כתוב לאן כל אחד בועט?". "מה?", צעק אבו ניל הישן. הוא לא שמע. וכך, ללא מידע מודיעיני מוקדם, עשה אבו עביד את החיקוי הכי טוב שהוא יכול לשוער. זאת אומרת, הוא עמד באמצע השער ונפנף בידיו כמו ציפור. "יא אללה", אמר לעצמו בלב, שיחזקאל לא ישמע. יחזקאל לא שמע ובעט כדור שלא היה מרשה לעצמו לבעוט אם בשער היה אבו ניל הישן. אבו ניל החדש זינק כמו שבלמים מזנקים, שבמילים אחרות זה אומר בסך הכל זז קצת ימינה, הכדור פגע בקורה והשאר היסטוריה. בני סכנין לא הפסידה. אבו עביד שמר על רשת נקייה, ומהיום הוא רשמית שלושה דברים – השוער הכי גרוע מבין הבלמים, הבלם הכי טוב מבין השוערים, ומי שחילו חייב לו את החיים.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.09.25
