בשבוע שעבר געשה הממלכה, ובעיקר העיר מנצ'סטר, בעקבות דבריו של סר ג'ים ראטקליף – מאילי ההון בבריטניה ואחד מבעלי מנצ'סטר יונייטד. בראיון לרשת סקיי טען ראטקליף כי אנגליה עברה לדבריו "קולוניזציה" בידי מהגרים, שמספר הנכנסים אליה גבוה מדי וכי רבים מהם נשענים על מערכות הרווחה במקום להשתלב בשוק העבודה.
ראש ממשלת בריטניה, ראש עיריית מנצ'סטר, חברי פרלמנט, ארגוני אוהדים ואפילו הנהלת יונייטד עצמה מיהרו להגיב בתקיפות. תוכן הדברים – להבדיל מהסגנון ומהנתונים שהציג לביסוס טענותיו – לגיטימי לדיון ציבורי. סוגיית ההגירה מחייבת שיח פתוח. גם הביקורת שנמתחה עליו הייתה עניינית.
6 צפייה בגלריה
דבריו עברו באנגליה בשקט יחסי. פפ גווארדיולה עם כאפיה
(צילום: Europa Press Via Getty Images)
אלא שלצד הרעש סביב ראטקליף, קשה היה להתעלם מהשקט היחסי שנלווה למסע ההתבטאויות של פפ גווארדיולה והכאפייה. בשנה האחרונה נע מאמן מנצ'סטר סיטי, המשתכר 20 מיליון דולר בעונה מאיחוד האמירויות, בין במות ואירועים ברחבי העולם, מאשים את ישראל ברצח עם בעזה ומטיף למעורבות פעילה של שומעיו באסונות הומניטריים נוספים – מאוקראינה ועד הרג אזרחים אמריקאים במינסוטה.
אפשר לשים לרגע בצד את מצב זכויות האדם במדינה שממנה מגיע שכרו, או את העובדה שפחות נשמע קולו ביחס למפגינים באיראן או לתמיכת האמירויות בגורמים בסודן שמואשמים בהרג המוני, רעב ואונס נשים. השאלה שנותרת היא מה מניע אותו להתמקד כמעט בלעדית בישראל, תוך התעלמות מאוהדיו היהודים והישראלים, ומהקשר האפשרי בין רטוריקה אנטי־ישראלית חריפה לבין תחושת הסכנה בקרב יהודי מנצ'סטר. רק להזכיר: באוקטובר, בבוקר יום כיפור, נרצחו שני יהודים מחוץ לבית כנסת בעיר בידי קיצוני איסלאמיסט.
"טועה בפרשנות"
שוחחנו עם שלושה אוהדי סיטי בישראל ועם אוהד יהודי המתגורר במנצ'סטר, בניסיון להבין כיצד הם מתמודדים עם הקונפליקט שבין אהבה עמוקה למועדון לבין תחושת אכזבה מדבריו של המאמן. שלושתם מדגישים כי הם מדברים בשם עצמם ולא מטעם ארגון האוהדים. חשוב להם להבחין בין חסות איחוד האמירויות לבין קטאר, ולדבריהם, פפ אינו אנטישמי אלא חסר ידע בכל הנוגע לסכסוך.
"עברנו רכבת הרים מטורפת מאז רכישת הקבוצה והגעתו של פפ – מסתם עוד מועדון לאחד הגדולים", אומר נדב אלכסנדר, בן 40 מיקנעם, דור שלישי של אוהדי סיטי. לסבו היה מינוי למיין רואד, וגם אביו החזיק במינוי עד שעלה לישראל ב־1981. "אין לנו בעיה עם המדינה המאמצת, כי לישראל יש יחסים טובים עם האמירויות. ישראלים טסים לשם, המטוסים שלהם נוחתים כאן, וזו לא קטאר.
"אני עושה את ההפרדה בין פפ המאמן לפפ האדם. הוא הביא אותנו לפסגות של הצלחה ואושר באנגליה ובאירופה. בעיניי הוא המאמן הכי טוב בעולם, וגם מי ששינה את הכדורגל. אתה מגיע היום למשחק נוער ורואה את טביעת האצבע שלו. קשה לי להגדיר בדיוק מה השתנה – זה כמו לבקש ממתמטיקאי חובב להסביר איך איינשטיין שינה את התחום – אני רק יודע שאני נהנה מהתוצאה".
ואיך זה מסתדר עם אמירותיו כלפי ישראל?
"אני סיטי לפניו ואהיה גם אחריו. לא נעים לשמוע, אבל מבינים שזה נובע מבורות לגבי מה שקורה כאן. הוא בחר צד, וכמו רבים בקטלוניה הזדהה עם הנרטיב הפלסטיני המדוכא. הוא גם מדגיש שזו דעתו האישית בלבד".
אבל מדובר בדמות ציבורית בעלת השפעה רחבה, שמייצגת מועדון מרכזי בעיר גדולה.
"אפשר להסתכל גם על מחוות אחרות: השיחה של ארלינג הולאנד עם עומר שם טוב, החולצה שאיתן יהלומי קיבל מפיל פודן. הוא מביע עמדה פרטית, ולגיטימי לא לאהוב לראות ילדים סובלים. הבעיה היא בפרשנות למקור הסבל. הוא כל כך טוטאלי לכדורגל שאין לו זמן להעמיק בנושא, ואז אדם אינטליגנטי מתבטא בלהט על תחום שאינו מבין בו. זה לא נובע מאנטישמיות בעיניי. אני לא כועס, אלא מאוכזב. ברור שקל יותר להתמקד בכותרות סביבו".
רוב האוהדים מרגישים כך?
"לא יודע. אני מניח שרבים לא אוהבים את הדברים, אבל לא בטוח שזה גורם להם לרצות שיעזוב או לנטוש. אהדת כדורגל אינה תמיד רציונלית".
6 צפייה בגלריה
"אהדת כדורגל אינה תמיד רציונלית". פפ גווארדיולה וארלינג הולאנד
(צילום: Michael Regan/Getty Images)
ואם תפגוש אותו ברחוב?
"אתחיל מכדורגל. אגיד תודה על כל האושר והנחת שהעניק לי".
"כמו משבר בנישואים"
"אני עם סיטי מאז שאיל ברקוביץ' שיחק שם ונשארתי", מספר בן איתן, בן 35 מקיבוץ תל יצחק, יו"ר ארגון האוהדים בישראל. "הקבוצה מלווה אותי כל היום – ווטסאפ פעיל, כתבות, מדיה של הארגון, מעקב אחרי מסיבות עיתונאים, ניתוחי משחקים, ספקולציות על רכש, קשר עם המועדון ודאגה לכרטיסים לחברים. אנחנו חוגגים עשור ומונים כ־250 אוהדים.
"גם אם ניקח עוד אליפויות, לא נהיה חלק מהממסד כמו ליברפול או יונייטד מבחינת היסטוריה או בסיס אוהדים, אבל היחס אלינו השתפר. סוגיית החסויות היא כבר פחות אישיו, כי מבינים שיש הבדל בין אבו־דאבי לקטאר. לגבי פפ – זה מבאס, אבל אני מפריד. מקצועית הוא הפך אותנו למעצמה והביא אותנו למקומות שלא חלמנו עליהם. כאדם זו אכזבה עמוקה. המועדון עצמו לא שותף להתבטאויות הללו. להפך, יש שיתופי פעולה עם וויקס הישראלית ועם שבויים ששוחררו. בסופו של דבר הוא יעזוב, אולי בעוד שנתיים, והאמירות ילכו איתו".
"הוא אדם פרטי. יום אחד יעזוב, והאהבה שלי למועדון תישאר. אם יביא תארים – שיחתימו אותו לעוד עשור. אחרי הניצחון בליברפול הייתי מחבק אותו. ברחוב אולי הייתי יורק הצידה. כאב לי שלא התייחס לפיגוע בעיר. רצחו שני יהודים ביום הקדוש ביותר – והתעלמות מוחלטת. זה מקומם"
היית עוזב אם הנהלת המועדון הייתה נעמדת מאחוריו?
"קשה לי להאמין. אבל היה הרבה יותר קשה להישאר מחויב באותה עוצמה. זה כמו משבר בנישואים – לא מפרקים על הריב הראשון".
ניסית ליצור קשר עם המועדון?
"לא. דעה אישית של מאמן או שחקן לא אמורה להשפיע על הקשר שלי לקבוצה, אז לא נראה לי שיש טעם".
יש בכך ממד אנטישמי?
"אני לא יודע אם זו אנטישמיות. קל לצבור אהדה כשמבקרים את ישראל – זה מאוד פופולרי. במקרה שלו יש גם יהירות: לראות תמונה חלקית ולהסיק מסקנות בלי להעמיק. הוא לא מבין בזה כמו שהוא מבין בכדורגל. אני חושב שהוא מודע להשפעתו, אבל לא הבין עד כמה הדברים פוגעים בקהילה היהודית בעיר. זה חילחל אליו רק אחרי הגינוי. מוזר שזה לא קרה כבר אחרי הפיגוע".
תהיה עצוב כשיעזוב?
"בקבוצת הווטסאפ יש גם קולות שמייחלים שלא נזכה בכלום כדי שילך מהר יותר. צריך להעריך מאוד את מה שעשה, אבל גם לאור היכולת המקצועית לאחרונה וגם בגלל ההתבטאויות, אולי נדרש רענון".
"אני לא טרמפיסט"
6 צפייה בגלריה
"מקצועית הוא הפך אותנו למעצמה והביא אותנו למקומות שלא חלמנו עליהם. כאדם זו אכזבה עמוקה". בן איתן
(צילום: פרטי)
אלון מדינה, בן 58 מחדרה, אוהד את מנצ'סטר סיטי מאז 1976: "עקבתי אחרי התוצאות בתוכנית הספורט בערבית בימי שני והתחברתי אליהם כי הם היו האנדרדוג. שנים הלכתי איתם במדבר. עד עידן האינטרנט הייתי בטוח שאני האוהד היחיד בארץ של הקבוצה הלוזרית הזו. היום אני חבר בארגון ויש לי גם קבוצת ווטסאפ פרטית עם 70־80 חברים. אני לא מוותר על אף משחק. זה ברמה שתיכננתי את החתונה לפי לוח המשחקים. באצטדיון ביקרתי יותר מ־20 פעמים ואני עוקב אחרי השחקנים בכל המחלקות".
איך המעבר מכישלונות להצלחות?
"אני צריך להתגונן הרבה כי חושבים שאני טרמפיסט או נהנה מכסף קטארי. אנשים לא מבינים את היריבות בין אבו־דאבי לקטאר, וגם לא זוכרים כמה שנים סבלתי. כשביונייטד חגגו את הניצחון על באיירן בברצלונה, אנחנו חגגנו עלייה מהליגה השלישית עם תהלוכה. סבלתי מספיק. עם פפ התנערנו מהאבק של הבינוניות. כבר 13 שנה שיונייטד רואה את הגב שלנו".
יש לך בעיה עם הבעלים?
"הם לא מושלמים, אבל בעיניי מתונים יותר מהקטארים או הסעודים. רכשו את המועדון מטייקון תאילנדי שהיה מושחת יותר, חיזקו מיד וצירפו את גווארדיולה. זה הביא לנו תארים, כבוד וגאווה, גם אם אנחנו עדיין לא האריסטוקרטיה של הכדורגל האנגלי".
מה פפ מייצג עבורך?
"זהות. ווינריות. הרתעה. להפוך את הבית למבצר. להיות יעד נחשק. שחקנים מעדיפים לבוא אליך ולא לריאל מדריד כי יודעים שיתחרו וישתפרו. יש אינספור דוגמאות – גם מבחוץ וגם מהאקדמיה, כמו פודן או מתאוש נונש שהפך לאחד המגינים הבולטים".
אבל?
"עד לפני חודשיים זה מה שהייתי אומר בלי הסתייגות. היום אני רואה בו אידיוט שימושי – נסחף אחרי הזרם ואולי אחרי הבת שלו. אין לו ידע אמיתי על הסכסוך. הוא גאון כדורגל, אבל המידע שלו על המזרח התיכון מגיע ממקורות שממומנים בידי קטאר. אני לא חושב שהוא אנטישמי במהות, אך ההתבטאויות מקרבות אותו לשם".
זה פוגע באהבה שלך?
"הוא אדם פרטי. יום אחד יעזוב, והאהבה שלי למועדון תישאר. אם יביא תארים – שיחתימו אותו לעוד עשור. אחרי הניצחון בליברפול הייתי מחבק אותו. ברחוב אולי הייתי יורק הצידה. כאב לי שלא התייחס לפיגוע בעיר. רצחו שני יהודים ביום הקדוש ביותר – והתעלמות מוחלטת. זה מקומם".
איך מפרידים בין המאמן הגדול לבין האיש?
"כדורגל הוא דת. עומד בפני עצמו".
ואיפה המועדון?
חודש לאחר רצח היהודים במנצ'סטר אמר גווארדיולה: "נטשנו את הפלסטינים. לא עשינו דבר. איפשרנו לישראל להרוס אומה שלמה – נזק בלתי הפיך. שתקנו כי דרשו מאיתנו לא לומר רצח עם. אני לחלוטין לצד הפלסטינים, אנשים חפים מפשע שנהרגים מדי יום".
ראשי הקהילה היהודית בעיר שלחו מכתב חריף להנהלת המועדון, וטענו כי לאחר שלא הביע תמיכה או סולידריות, נדמה שלמאמן כלל לא אכפת מכך שיהודים בריטים נרצחו קילומטרים ספורים מאצטדיון איתיחאד. לדבריהם, הצהרותיו אינן נכונות ומעמידות בסכנה את חיי יהודי מנצ'סטר, כולל אוהדי סיטי. הרטוריקה החריפה, מיד לאחר הרצח, בולטת במיוחד על רקע שתיקתו לאחר 7 באוקטובר.
"אנחנו קבוצה לא קטנה של אוהדים ותיקים, עוד מהימים בליגה השנייה, כשקל יותר היה לבחור ביונייטד", אומר ג'יימי לידור, בן 44, תושב מנצ'סטר ואוהד הקבוצה. "זו אהדה שעוברת מדור לדור – מהאבות אלינו ולילדים. בהתחלה הפסקנו להביא את הילדים, אחר כך הסתרנו סממנים יהודיים, ועכשיו חלק מאיתנו חדלו להגיע. יש תחושת בגידה. ספק אם כך היו מתבטאים כלפי מיעוט אחר אחרי שאוהדיו נרצחו. הבעלים והמאמן אינם מבינים את עוצמת ההשפעה שלהם, בעיקר על צעירים, ואת ההשלכות על האנטישמיות בעיר שגם כך קשות מנשוא. כואב להרגיש שלא אכפת להם מהכאב שלי".
אתה ממשיך להגיע למשחקים?
"כן. אבל לא אזיל דמעה אם ארסנל תזכה השנה באליפות".
