בסרט "מרטי סופרים" שיצא לאחרונה להקרנות בישראל, זכה לביקורות מצוינות ונחשב לאחד המועמדים לזכייה באוסקר, מגלם טימותי שאלאמה את מרטי מאוזר, דמות שנוצרה בהשראת מרטי רייזמן, שחקן ונוכל טניס שולחן יהודי (ובכך, לאחר שגילם את דמותו של בוב דילן, מחליף שאלאמה היהודי את הגיטרה במחבט טניס שולחן בגילום אייקונים תרבותיים יהודיים). לא מדובר בסרט ביוגרפי ולא בפורטרט שנצמד לאמת, אלא מחוות כבוד לרייזמן, שהיה גם שחקן טניס שולחן ברמות הגבוהות ביותר, בדרן, סופר, גנדרן ומכור כפייתי להימורים, שכל חייו שאף להכרה ומשמעות, וזוכה לה עכשיו, 13 שנים לאחר מותו.
רייזמן נולד ב-1930 במנהטן, שם גם מת. הוריו, שרה ומוריס, היו זוג יהודים שהיגרו מברית המועצות והתנחלו בלואר איסט סייד, שכונה יהודית עניה ואאוטסיידרית. הימים הם ימי השפל הכלכלי הגדול, קצת לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הצנע הכלכלי הופך את טניס השולחן לספורט פופולרי: המשחק דורש רק מקום, שולחן עם רשת, ומחבט. אביו של רייזמן היה נהג מונית. הוא עבד שעות על גבי שעות ורכש צי של 17 מוניות, אבל בלילה, במקום לנוח, הוא הלך להמר. כל לילה. "ראיתי פעם את אבי מפסיד שש מוניות בלילה אחד של פוקר", סיפר מרטי רייזמן בספרו האוטוביוגרפי "שחקן הכסף" מ-1974.
צפו בטריילר לסרט "מרטי סופרים"
(באדיבות בתי קולנוע לב)
בגיל 9, רייזמן חטף התמוטטות עצבים והתאשפז בבית החולים "בלוויו". שם הוא למד לשחק טניס שולחן, וגילה שהספורט הוא המדיטציה והתרופה שלו. כשהוא השתחרר מבית החולים, אחרי שנים שהימורי האב זרקו את המשפחה למציאות של יום חרפת רעב ויום משתה חגיגי, אמו זרקה את אביו מהבית. בגיל 13 הוא כבר זכה באליפות ניו יורק לנוער, ושנה לאחר מכן עבר לגור עם אביו במלון במנהטן.
פראיירים לא מתים
רייזמן התחיל לפקוד את מועדון הלילה וטניס השולחן "לורנס", בברודווי ורחוב 54. זהו מועדון של מיני עבריינים, נוכלים, גנגסטרים ואנשי לילה, שבו אפשר להרוויח קצת דולרים מכל משחק שולחן וקלפים, או פינג פונג. את קירותיו הפנימיים והחיצוניים של המועדון עיטרו שריטות מרסיסים של כדורי אקדח. רייזמן למד שם לשחק טניס שולחן, את אמנות הפיתוי ומעשה הנוכלות, להתלבש יפה, לעשן, למגנט אליו נשים יפות. הוא למד את המציאות של "פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים". הוא למד שטניס שולחן זה מה שהוא יודע לעשות, וטניס שולחן יהיה הגל שייקח אותו לפרסום בינלאומי, להכרה ותהילה. הוא התגנב בחליפה לחתונות במלונות במנהטן כדי לאכול בחינם ומשם הוא הלך למועדון, לאסוף כסף כדי להגיע לתחרויות האמיתיות.
בגיל 15 הוא הגיע לאליפות הלאומית בדטרויט, עלה לשלב רבע הגמר, וחיפש את הבוקי שלו, כדי להמר על המשחק של עצמו, כפי שעשה בסיבובים המוקדמים יותר. הוא לחוץ בזמן, רואה מישהו שמזכיר לו את הבוקי, ומניח בידיו חמש מאות דולר. רק שאז מתברר שמדובר בגרהאם סטיבנהובן, נשיא התאחדות טניס השולחן האמריקאית. שני שוטרים אוחזים בידיו של רייזמן וזורקים אותו מהאולם ומהאליפות.
בגיל 16, לאחר שזכה באליפות ארה"ב לנוער, הוא יצא עם משלחת של שלושה בני נוער לסיבוב של משחקי ראווה בבריטניה. המלחמה רק הסתיימה. "אבא שלי אמר לי שזה בסדר להיות שחקן טניס שולחן, אבל אם אני אהיה רק שחקן טניס שולחן אני תמיד אהיה מורעב כי יש גבול לכמה מדליות אפשר לאכול לארוחת ערב", סיפר רייזמן בספרו. "ולכן אני חייב ללמוד להיות נוכל ולרמות אנשים תמימים או להיות מבריח לא חוקי של סחורות". רייזמן לקח איתו למסע בבריטניה מאות גרבי ניילון בניילון נצמד ומכר אותם ברווח של פי חמישה מהמחיר שקנה אותם.
ב-1948 הוא נסע בפעם הראשונה לאליפות העולם בטניס שולחן, אירוע שבו ישתתף חמש פעמים ברציפות ויגרוף חמש מדליות ארד. ב-1949 הוא זכה באליפות אנגליה בטניס שולחן, עבר למלון מפואר יותר ומריץ את החשבון על ידי הזמנה שוטפת של אלכוהול משירות חדרים. המארגנים איימו לא לשלם, והוא איים לא להופיע למשחקי ראווה שכבר הוכנו מראש ופורסמו בתקשורת. המארגנים מתרצים.
בין 1949 ל-1951 הרכיב רייזמן, ביחד עם דאגלס קרטלנד, את להקת החימום של ההארלם גלובטרוטרס ברחבי העולם. הם היו מנגנים שירים על ידי הקפצת כדורי פינג פונג על מחבתות, משחקים על הידיים והברכיים, עורכים משחקים עם חמישה כדורים, משחקים עם פחית קולה או כלי שחמט כמחבטים, או מכים בכדור מאחורי הגב, בין הרגליים ובעזרת סוליות הנעליים שלהם. בסיבובי ההופעות הללו, רייזמן חידד את התעלול הידוע ביותר שלו: הוא חצה סיגריה עומדת לשניים מהצד השני של השולחן בעזרת כדור פינג פונג. קרטלנד היה מבוגר מרייזמן ב-15 שנה וקמצן כרוני ("אם הייתי שוכח את המחבט בבית, הוא היה גורם לי לשלם את המחבט שהוא הלווה לי"). זה היה שילוב מושלם: הם זכו במדליית ארד בזוגות גברים באליפות העולם בבומביי ב-1952.
זו האליפות שהקפיאה לזמן קצר את הקריירה והטיפוס המקצועי של רייזמן והחזירה אותו לעולם הנוכלות. הסיבה: באליפות זכה הירוז'י סאטו היפני שהביס את כל יריביו, ועשה זאת עם מחבט חדש עם ספוג עבה מגומי, טכנולוגיה שאפשרה לו להכות בכדור בצורה חזקה יותר ועם טופ ספין. רייזמן היה טהרן של המשחק וטען שהמחבטים החדשים פוגעים בטוהר המשחק. "היינו רגילים לשחק עם מחבטים מעץ עם ציפוי דק, למשחק היה פסקול, ודיאלוג, וכל ילד בן שש היה יכול לדעת מי התוקף ומי המגן", הוא הסביר את סירובו לאמץ את הטכנולוגיה החדשה. "הגומי מעליב את הכבוד שלי. זה כמו להוריד לזנות כשרון שנולדתי איתו ושייפתי אותו כל החיים שלי. אני רוצה לחיות באיחוד עם המחבט שלי, שהרעש וההגשה יהיו חלק מהמערכת הניאורולוגית שלי. הגומי הפך את הספורט למשחק. הדגש הפך להיות על טכנולוגיה במקום על הכשרון. פעם כדור עבר את הרשת שלושים פעמים וכל משחק ארך ארבע שעות. עכשיו הכדור עובר את הרשת בקושי ארבע פעמים. כל הקדמה הטכנולוגית רק מרמה את הצופים".
ב-1960, שנתיים לאחר שזכה באליפות ארה"ב בפעם הראשונה, רייזמן עלה לגמר נגד האלוף היוצא, בובי גוסיקוף. בלילה שלפני, גוסיקוף ניצח את רייזמן במשחק על התערבות כספית. רייזמן נטל למשחק הגמר מחבט עם ספוג, ניצח בשלוש מערכות בלי להזיע ונשבע לא לגעת במחבט דומה לשארית חייו.
מיתולגיית רייזמן
רייזמן הפך לנווד של משחקי טניס שולחן. הוא נחשב לאחד מעשרת השחקנים הטובים בעולם, אבל היה זה השילוב בין עולם הבמה ליכולת טניס שולחן פנומנלית שעשו אותו למבוקש כל כך. הוא היה אקסצנטרי, דיבר במהירות ובשנינות (סגנון הדיבור שלו ומבנה גופו העניק לו את הכינוי "המחט"), בדרן שהתלבש בצורה ראוותנית, פילוסוף של החיים, טניס שולחן ובעיקר של מיתולוגיית רייזמן. העיתונות הבריטית קראה לו דני קיי או ג'יימס בונד של טניס השולחן וטענה כי יש לו את ההנחתה המהירה ביותר במשחק עם מהירות של 115 מייל לשעה.
הוא הוזמן לארמונו של מלך מצרים כדי לשחק נגד המלך פארוק, והתמודד מול נשיאים וראשי ממשלה (שותפים לפמליה שלו הזכירו לו שכדי לא לגרום לתקריות דיפלומטיות, עדיף שהוא לא יגרום להם להפסיד יותר מדי כסף בנוכלויות שלו). הוא הביס את סאטו במשחק חוזר ביניהם באוסקה (55,000 ביקשו להשיג כרטיס למשחק שאליו נמכרו 5,000 כרטיסים בלבד). אף אחד לא משך צופים לטניס שולחן כמוהו. צבא ארה"ב היה מטיס אותו מבסיס לבסיס מסביב לעולם כדי שיבדר את החיילים. כיוון שטס במטוסים צבאיים, הוא לא היה מחויב בבדיקות מכס, וכך הבריח מארה"ב ולתוכה מוצרים במיליונים. בפעם האחרונה, ב-1957 הוא נכנס לארה"ב כשעל זרועותיו, מתחת לשרוולי המעיל, מונחים עשרות שעוני רולקס.
רייזמן ניסה להתמסד. ב-1958 הוא התחתן (לאחר שנתיים נולדה בתו היחידה), מצא עבודה בחנות נעליים ופוטר אחרי מספר ימים כיוון שהעבודה לא התמזגה עם ההרגל שלו לקום בשלוש בצהריים. ב-1960 הוא קנה נכס מחוץ לתחנת הרכבת בברודווי ורחוב 96, והפך אותו למועדון טניס שולחן. כולם מגיעים לשחק ולשתות שם: בנקאים, עורכי דין, רוכלים מהשוק, נהגי מוניות. רק תביאו מחבט ואומץ להמר. דסטין הופמן הגיע לשם באופן קבוע, גם בובי פישר, וולתר מתיאו, דייוויד מאמט וקורט וונגוט. רייזמן הגיע לשיאו במקום.
הוא עדיין עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום, עדיין התחרה ברמה העולמית (בסך הכל הוא זכה ב-22 אליפויות בין 1946 ל-2002), אבל הוא היה נוכל כמעט על מלא. יושב במועדון ומחכה לפראייר הבא. מסכים מחוץ למועדון הקרינו את מה שקורה בפנים, את ההימורים, האלכוהול, הנשים היפות, הסלבריטיאים. מפתים. הוא הפסיד בכוונה במשחקים הראשונים, הכפיל את ההתערבות וגרף את הכסף.
גן עדן של נוכלים
אם ההימור היה גבוה מספיק, הוא היה משחק בישיבה. אם ההימור היה אפילו גבוה יותר הוא היה משחק כשעיניו מכוסות. הוא הימר כשהוא משחק עם נורה במקום מחבט, עם פחית קולה, עם ספר, עם המשקפיים שלו. לא היה הימור שהוא הפנה אליו את גבו. לפני משחקים הוא היה מודד את גובה הרשת עם שטר של מאה דולר. "לשטר של דולר יש אורך דומה", הוא הסביר. "אבל אין לו את אותו הניצוץ". בעלי חובות היו מתקשרים אליו ושוכרים אותו כדי שיתמודד מול אנשים שהם היו חייבים להם כסף. לפי עדותו, רייזמן היה שלוש פעמים מיליונר ושלוש פעמים מיליונר לשעבר.
"זה היה גן עדן של נוכלים", סיפר הצלם מאני מילאן. "כשהגעתי לצלם אותו למגזין. הוא מיד התערב אתי שהוא יצליח לפגוע עם הכדור בעדשה שלי. הפסדתי, אבל למדתי את הלקח לא להתערב איתו יותר. אבל הייתי מגיע למועדון באופן קבוע. הוא היה מלא בקסם, אי אפשר היה לעמוד בפני השכנוע שלו. אנשים היו מפסידים לו וחוזרים לאולם שוב. היו לו סטייל, כריזמה, בגדים. רצית להיות בסביבה שלו. שחקנים היו מבטלים את המשחקים שלהם בטורנירים מקצועניים או מבקשים להעביר אותם לזמן אחר כדי שהם יוכלו לצפות בו משחק".
ב-1997, כשהוא בן 67, זכה רייזמן באליפות ארה"ב ב"הארדבאט", טורניר טניס שולחן שבו השתמשו המתחרים רק במחבטים מהסוג הישן, והפך לאלוף המבוגר ביותר שזוכה באליפות בספורט עם מחבטים. "תמיד הייתי צריך אדרנלין וסיכון, ואם הייתי מקצוען ולא מעשן, הייתי הסופרמן של המשחק", רייזמן אמר בעבר, "אבל נוכלות והימורים היו חלק מה-DNA שלי. ההימורים חידדו לי את המשחק, גרמו לי להיפטר מכל הזבל שלא עובד.
"תמיד רציתי להיות אלוף בטניס שולחן. היה לי מספיק אגו ואמביציה ותשוקה לזה. בשבילי זה היה כמו להיות אינשטיין, המינגווי וג'ו לואיס בגוף אחד, אבל אף אחד לא לקח את החלום שלי ברצינות, ומה שעשיתי היה בעצם להמר על החיים שלי נגד כולם ונגד הסיכויים. עשיתי קריירה ממשחק שהיה נהוג לשחק אותו במרתף, ליד מייבש הכביסה. אני לא יכול להתלונן".
הסרט, כאמור, הגשים לרייזמן את חלום חייו לאחר מותו. להיות אייקון של תרבות הפופ. הילד שהיה חייב את טניס השולחן כדי לחשוף את כל הפרטים האחרים של חייו, שגדל בעוני ועם אבא שמעולם לא הראה לו אהבה, שמתחת לפאסאדת הבדרן שלו תמיד התחבא העצב, מקבל עכשיו סוף סוף את ההכרה שעבורה היה מוכן להמר כמעט על הכל.
