בגדול, בואו רגע נירגע, ננשום עמוק - עוד לא קרה כלום. לא בעונת 2026/27, לפחות. מכבי חיפה אמנם הצליחה פעמיים בתוך פחות משבוע להיקלע לפיגור 3:0 מול שתי קבוצות שסיימו את העונה שעברה בפלייאוף התחתון, והעונה הקרובה לא מבטיחה להן הרבה מעבר לכך - וזה, איך נאמר, לא מנבא טובות - אבל ההקשר חשוב.
חודש יולי עדיין לא התחלף באוגוסט, וזה רק גביע הטוטו. מדובר במפעל שנועד כדי שיזכו בו, אבל לא פחות מכך - כדי שייכשלו בו. זה זמן לפשל, לנסות, לטעות, למשש את כל האיברים ולגלות שאיפה שחשבו שישנה רגל נמצאת בכלל יד, והכל בלי לשלם מחיר יותר מדי כבד.
אבל המחשבה השפויה, הראייה המפוכחת הזאת, לא אפשרית עבור כולן. היא הגיונית מספיק אפילו בשביל קבוצות גדולות, לחוצות ומתוקשרות כמו מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, אבל היא הגיונית מדי עבור מכבי חיפה, מועדון שכדרך חיים מתקיים מעבר לגבולות השיגעון, נע ונד למעלה ולמטה ברגישות של סיסמוגרף יפני. כל ניצחון הוא תעודת ביטוח להצלחה, כל הפסד בגדר קדימון לכישלון בלתי נמנע.
כוכב בלי חמצן
מה עיצב את התנודתיות המטורללת הזאת? האקלים התקשורתי הרעיל סביב הקבוצה לא מוסיף, כמובן. התקשורת המקומית מרימה את מכבי חיפה כדי שיהיה מהיכן להוריד, ומורידה את מכבי חיפה כדי שתהיה קרובה יותר לרגליים שמבקשות לרמוס אותה. כל זה נכון, אבל גם לא חשוב. הסיבה האמיתית בגללה מכבי חיפה הוא מועדון בו כל טיפה היא סופה וכל כאב ראש הוא תחילתה של מחלה סופנית זה בגלל שזו לא באמת העונה החדשה.
יולי מעניק לקבוצות אפשרות לעשות ריסטרט, אבל מכבי חיפה לא יכולה לעשות ריסטרט. הבאגים שלה חדרו עמוק מדי. 13 קבוצות בליגת העל מתחילות מאפס, אבל רק מכבי חיפה בגירעון מתגלגל. החשדנות והביקורת של הקהל כלפי יעקב שחר חצו מזמן את נקודת האל־חזור; המיאוס ביחס לצוות המקצועי בראשות איציק עובדיה וליאור רפאלוב לא נעצר רק בגלל שהעונה שעברה נכנסה לספרים; ועוד לא הזכרנו את ברק בכר, ששתי העונות האחרונות מכרסמות בקרדיט הלכאורה אינסופי שצבר כמי שהוביל את הקבוצה לשלוש האליפויות היחידות שלה ב־15 השנים האחרונות. אורך הרוח והסבלנות שאפשר לגייס במועדונים לחוצים להחריד פשוט לא קיימים באטמוספירה של מכבי חיפה. זה כוכב בלי חמצן.
הקהל חשדן. בכר ורפאלוב
(צילום: נחום סגל)
מדי קיץ מכבי חיפה עומדת מול המראה ומתאפרת. פעם זה מתיאס נהואל וקסנדר סברינה, לפעמים טריבנטה סטיוארט וג'ורג'ה יובאנוביץ', והפעם אולי ברוניניו וצונאמי. בכל פעם שהיא מורחת על עצמה שכבה עבה של שחקנים חדשים היא משקרת לעצמה שמשהו השתנה, שהדרך לייפות את הכיעור הניהולי־מקצועי־בינאישי שלה היא באמצעות סדרת תכשירים יקרי ערך. אבל האיפור הזה תמיד יורד. לפעמים במחזור הרביעי של הליגה, לפעמים במחזור השני של גביע הטוטו, ואז היא חוזרת למקום גרוע יותר מנקודת ההתחלה משום שבדרך היא אוספת עוד חוויית כישלון מרחיקה שמגבירה את התסכול והופכת את הסיכוי להצליח בפעם הבאה לקטן יותר.
הצחוק על חשבונה
זה לא אומר שמכבי חיפה חסרת תקנה. אפשר לתקן אותה. לפחות בראייה של עונה בודדת. עובדה, מתוך הכאוס הנוראי שבו היא נמצאת כבר 15 שנה, צמחה השושלת הגדולה האחרונה של הכדורגל הישראלי. המהירות שבה זו הפכה מאלופה שלוש פעמים ברציפות לברדק עם נעלי פקקים מלמדת על המקריות שבה התהוותה הגרסה המוצלחת. האם ייתכן שבאיזשהו קיץ יחברו יחד מספיק שחקנים טובים בחולצה ירוקה כדי לייצר קבוצה שתתחרה על האליפות ואף תזכה בה? בהחלט. מכבי חיפה מוציאה כסף, ולא מעט.
אפשר עדיין לתקן. יעקב שחר
(צילום: גיל נחושתן)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
העניין הוא שהמשגים הניהוליים העמוקים של השנים האחרונות יצרו סגל שזו כבר העונה השלישית שצריך להחליף כ־50 אחוז ממנו. מכבי חיפה של 2024 ליקקה את הפצעים של 2023; ומכיוון שאלו לא הגלידו נגזר על זו של 2025 ללקק את הפצעים של 2024 ו־2023; ומכיוון שאלו לא הגלידו נגזר על זו של 2026 ללקק את הפצעים של 2025, 2024 ו־2023, וכך פירמידת החטאים והכשלים של מכבי חיפה נהיית גבוהה יותר ויותר עם כל שנה שחולפת, ובדרך היא אוספת לא רק שחקנים בעלי חוזים כבדים שמהם יש להיפטר, אלא גם מעצבת תרבות של חשדנות, ביקורת, חיפוש אשמים והסרת אחריות. הצלחה על הדשא פותרת (כמעט) כל מחלוקת מחוצה לו, אבל כדי להצליח, דרושים תנאים שבמכבי חיפה הנוכחית לא יכולים להתקיים. סבלנות שהכרחית למערכות שמחפשות כיוון חדש, אינה יכולה להימצא שם. לשם סבלנות דרוש כבוד ואמון הדדי. אלו אבדו לה.
מכבי חיפה של הקיץ 2026 קרובה תקציבית למכבי ת"א, אך מועדון שיהיה רחוק כל כך מצמרת הכדורגל הישראלי אפשר לייצר גם ברבע מהכסף. כמו שזה נראה כרגע, גם העונה תשמש מכבי חיפה כקומדיאנט של הכדורגל הישראלי, גוף שתפקידו העיקרי הוא להחליק על בננה. פעם היא הייתה גורמת לאחרים לבכות. היום היא גורמת להם לצחוק. על חשבונה.
