איך מתארים במדויק את תומאס מולר, ששיחק ככל הנראה בשבת את המשחק האחרון שלו במדי באיירן מינכן בהפסד לפריז סן־ז'רמן, זכה ב־13 אליפויות, שני טרבלים ופעמיים בגביע האלופות ב־756 משחקים שבהם כבש 250 שערים - והוסיף לכך עוד תואר לאומי אחד קטן ב־2014 בברזיל?
תומאס מולר מעולם לא היה שחקן של מספרים, של סטטיסטיקות. הם היו רק קישוטים לנאמנות שלו (25 מ־35 השנים שלו בעולם היו במדים של באיירן), לאהבה שלו למשחק, למועדון, לבוואריה, לדגל הלאומי. אם הייתי צריך לתאר את מולר במילה אחת, הייתי כותב "אותנטי". לא היה בו מילימטר זיוף, מיליגרם של מייקאפ.
6 צפייה בגלריה
נפרד מהקהל במה שככל הנראה היה משחקו האחרון בבאיירן. מולר
(צילום: AP Photo/Nell Redmond))
לא היה בו שום דבר מיוחד. הוא לא התבלט באוויר, והוא לא שבר קרסול של אף מגן עם הטכניקה שלו, הוא לא היה אתלט גדול או חזק במיוחד, לא היה לו דריבל יוצא דופן, ולא הייתה לו את הבעיטה הכי נקייה. הוא לא היה מבקיע שערים סדרתי (רק מתי שצריך: מלך השערים במונדיאל 2010, סגן מלך השערים בזכייה ארבע שנים לאחר מכן). מולר היה נווד, ארכיטקט של שטחים מתים, פורץ הערוצים למסירה החופשית - מפרש השטחים, הוא קרא לעצמו.
הסטטיסטיקות לא עושות עימו חסד. כתוב בהן מי כבש ומי בישל, אף אחד לא נותן קרדיט לתנועות של מולר שגרמו לכל כך הרבה שערים עבור באיירן וגרמניה.
הוא לא הסתדר עם פפ גווארדיולה, שגם ויתר עליו במספר לא מבוטל של משחקים קריטיים, בגלל שגווארדיולה רצה שליטה, מסירה בטוחה. מולר רצה להעז. לקחת סיכון, לעשות קוקטייל של רעיון אדיר עם ביצוע מסובך. לא היה אכפת לו להיכשל תשע פעמים רק בשביל האפשרות שבפעם העשירית זה יקרה.
רוברט לבנדובסקי היה כובש שערים אדיר עוד לפני שהגיע לשתף פעולה עם מולר בבאיירן. כשזה קרה הוא הפך ללבנגולסקי. בסוף גם פפ התיישר עם המימרה של לואי ואן חאל שאימן לפניו בבאיירן וטען כבר בשנה הראשונה של מולר בבוגרים: "מולר תמיד משחק".
ד"ש לסבא וסבתא
ב־2009 מולר עוד היה שחקן במילואים של באיירן מינכן בליגה השלישית. שנה לאחר מכן הוא כבר כבש את שני השערים האחרונים נגד אנגליה בשמינית גמר הגביע העולמי, והיה אחד מהיסודות שעליהם בנה יוגי לב את ההתקפות המתפרצות ואת השלד לזכייה ארבע שנים לאחר מכן בברזיל. הקפיצה הזו הייתה מטאורית. שאר הקריירה של מולר הייתה רוטינה של מצוינות.
מולר עלה לכותרות אחרי המשחק הזה גם בגלל מה שקרה אחריו: הוא התראיין לטלוויזיה הגרמנית, ביקש רשות למסור ד"ש, קיבל אותה, מרח על הפנים שלו את החיוך הבווארי המטופש שלו ומסר ד"ש לשתי הסבתות ולסבא שלו.
זה היה רגע מולרי טהור: הוא היה חסר ניסיון בכל מה שקשור לראיונות טלוויזיוניים, נער־גבר מכפר בווארי פשוט, שלא ידע מה להגיד, וכמו במגרש פשוט בחר באינטואיציה מאולתרת. זה היה גם רגע שביטא את המהות שלו ואת מהות האהבה של הקהל הגרמני אליו: שנייה לאחר ניצחון במשחק העפלה במונדיאל, נגד היריבה הכי מרה, מולר לא שכח מאיפה הוא הגיע.
6 צפייה בגלריה
תומאס מולר בסיום העונה שחלפה, לצד ראשי באיירן מינכן, עם תמונה שבה כל התארים והגביעים בהם זכה עם הקבוצה
(צילום: Alexander Hassenstein/Getty Images)
בעולם ספורט שטוף באגו מניאקים, נרקיסיסטים, ואנשים שהיו מוכנים ללכת עד סוף העולם בשביל עוד טיפה אהבה או עוד מספר לסטטיסטיקה, מולר היה התגלמות הנורמליות. הצורה שבה התלבש, התסרוקת שלו, חוסר המנייריזם שלו, ההתחמקות שלו מטורי הרכילות (חוץ מהפעמים שבהם יצא לחגוג את אוקטוברפסט).
סטטיסטית, נראה שגם השם שלו, תומאס מולר, הוא תרכובת של השמות הכי פופולריים בגרמניה (תומאס מתמקם תמיד בין עשרת השמות הפופולריים ביותר לבנים בגרמניה, מולר הוא שם המשפחה הנפוץ ביותר). הוא היה בחור בווארי רגיל שהבין כדורגל בצורה יוצאת מן הכלל. אי בודד.
חיה קבוצתית נדירה
אין צילומים שלו ממועדוני לילה, אין לו קעקועים, השם שלו לא הופיע על הסקירות הליליות של המשטרה, שום סקנדלים. הוא נשוי לחברת הילדות שלו מהכפר הסמוך. לא דוגמנית, עובדת בחווה. את התיאור הכי מדויק למבנה הגוף שלו נתן פעם חברו לקבוצה בסטיאן שוויינשטייגר, שאמר כי למולר יש "חזה עוף".
הוא מעולם, על ומחוץ למגרש, לא ניסה להתחפש למישהו אחר. מעולם לא היה אכפת לו מה אומרים עליו, או מה היה מצופה ממנו לעשות. תומאס מולר היה בן אדם ושחקן ששידר שלום פנימי. שתי רגליים על הקרקע. הוא מעולם לא סחט מאף אחד אנחת התפעלות. תומאס מולר תמיד היה עוד סוג של אניגמה גרמנית בלתי ניתנת לפיצוח (זה לא שלא הצליחו לנצח אותו, אלא שלא הצליחו לפענח את טיבו). "יש שחקנים שאין עליהם תג מחיר", הסביר קרל היינץ רומניגה את הסירוב של באיירן לשחרר את מולר למנצ'סטר יונייטד של ואן חאל.
6 צפייה בגלריה
תומאס מולר עם החברים וצלחת האליפות האחרונה בבאיירן
(צילום: Johannes Simon/Getty Images)
הוא היה פאזל, חיה קבוצתית נדירה בספורט קבוצתי. כל פעולה שלו, כל ריצה, מסירה, תנועה, נועדה כדי לייצר חללים לשחקנים אחרים. הוא היה שותף לקישור הגרמני הגדול בכל הזמנים, ביחד עם מסוט אוזיל וטוני קרוס, דור הזהב של הכדורגל הגרמני.
הוא פתח במסכת השערים של המשחק הגדול ביותר של גרמניה במאה הנוכחית, ה־1:7 נגד המארחת בברזיל. גול מולרי טיפוסי: קרן של קרוס מימין בדקה העשירית, רחבה מפוצצת בחולצות צהובות, ואיכשהו מולר מוצא את עצמו לבד שישה מטרים מהשער. מולר? מי אמור לשמור על מולר? הוא היה בתוכנית של ההגנה? לך תשמור על שחקן שנע לחללים ומרחבים שאתה בכלל לא שם לב שהם קיימים. צדק רומניגה: איך אפשר לשים תג מחיר על שחקן שהמעלה הכי גדולה שלו, לדבריו, היא פרשנות החללים הריקים?
תומאס מולר נולד לבאיירן מינכן. מספרים שסבא שלו, שמת לפני שהוא נולד, ביקש על ערש דווי: "תנו לי לראות את באיירן עוד פעם אחת בטלוויזיה". עוד מגיל צעיר הוא היה נוסע עם קרובי משפחתו לראות משחקים של באיירן. הוא הקדיש לה את כל הקריירה שלו, ויתר על משכורות עצומות שהיו משלמים לו בפרמייר־ליג כדי להישאר נאמן לאהבת נעוריו.
באיירן סירבה להחזיר לו באותה מידה של נאמנות. הוא היה שחקן מהדור הישן. אחד כזה שהוא לא אהבה ממבט ראשון, אולי ממבט עשירי. הוא לא היה אושיית אינסטגרם משמעותית. לא היה לו אפיל לדור הצעיר של האוהדים. למי יש כוח לחפור בשכבות של כדורגל כדי להבין את הגדולה של מולר?
מוזר: הנווד הנצחי היה תמיד איש של בית אחד. אולי הוא ישחק עם מסי, אולי באיזו ארץ אקזוטית שתשלם לו שכר מוטרף. כששאלו אותו על העתיד שלו לאחר ההפסד לפ.ס.ז' בגביע העולם למועדונים, הוא התרגז על השאלה ותהה בכעס איך אפשר לדון בו ובעתיד שלו על רקע הפציעה של ג'מאל מוסיאלה. הנווד הנצחי. תמיד עם שתי רגליים על הקרקע.
פורסם לראשונה: 01:30, 09.07.25
