אם שיקגו ברס תנצח ביום ראשון את לוס אנג'לס ראמס בחצי גמר ה-NFC - בטמפרטורה של מינוס 20 - כי בכל זאת זו עיר הרוחות בינואר - ותגיע למרחק ניצחון אחד מהסופרבול, זה מה שמחכה לתושבי שיקגו: רשת המסעדות המשפחתית Buona תעניק לאוהדים צ'יפס חינם, וגם נקניקיות אם הניצחון יהיה ביותר מ-7 הפרש; ניצחון ב-14 הפרש יביא איתו את הפרס האולטימטיבי - סנדוויץ' בקר איטלקי נוטף רוטב.
זה לא הכל. בבתי קפה ברחבי העיר אפשר יהיה לשתות מאצ'ה חינם. רשת הסופרמרקטים המובילה בשיקגו, Jewel‑Osco, תוריד 7 דולר מכל קנייה ביום שאחרי. וב-The Wiener’s Circle, מותג אמריקאי אגדי עם מוכרים שמקללים את הלקוחות עד שאלה בוכים מצחוק, יעניק נקניקיות כפרס על מהלכים ספציפיים במשחק. אם הברס יזכו בסופרבול, יחולקו מאות אלפי נקניקיות במצעד הניצחון, והשחקנים יקבלו נקניקיות חינם לכל החיים.
אפשר להבין מדוע בשיקגו כבר חולמים על הסופרבול, גם אם זו עדיין באמת רק פנטזיה. הפעם האחרונה שבה הקבוצה המייצגת את שוק התקשורת השלישי בגודלו בארה"ב זכתה בסופרבול, הייתה ב-1985. הפעם האחרונה שבה קבוצה משיקגו זכתה באליפות אחת משלוש הליגות המובילות (NBA, NFL ו- MLB), הייתה ב-2016 כשהקאבס שברו קללה בת 100 שנה וניצחו בוורלד סיריס. והפעם האחרונה שבה היה לשיקגו ה-swagger, היהירות והביטחון העצמי הראויים לעיר אמריקאית יוצאת דופן, בכלל הייתה בשנות ה-90.
נכון שמייקל ג'ורדן לא קורה פעמיים, אבל זה לא אומר שעיר אדירה, שהתוצר המקומי הגולמי שלה שווה לזה של שווייץ וספורט הוא ה-DNA שלה - יכולה להיות כל כך הרבה זמן מחוץ לשלבים המכריעים של העונה. אז עכשיו שיקגו ברס במרחק שני ניצחונות מהסופרבול, והעובדה שהיא הגיעה לכאן דרך ניצחונות בלתי אפשריים וקאמבקים עוצרי מכשירי א.ק.ג, רק מעצימה את המיתוס. כמובן עד שיגיע שברון הלב.
הרבה יותר מספורט
עבור שיקגו, ספורט הוא לא רק משחק. זה נכון לגבי לא מעט ערים בארה"ב, אבל שיקגו מיוחדת ביכולת של ספורט לאחד עיר יפהפיה ומלאת חיים, שהשכונות שלה מחולקות באופן די ברור לפי גזע ומוצא. לא רק שחורים ולבנים והיספנים, גם סתם אירים ופולנים. שיקגו היא אחת משלוש הערים הכי מגוונות בארה״ב - השתיים האחרון הן ניו יורק ויוסטון - והספורט הוא אחד החוטים המחברים החזקים ביותר שלה. מהקהל בסולג'ר פילד של הברס, דרך ההיסטוריה האייקונית בריגלי פילד של הקאבס, ועד היונייטד סנטר של הבולס, תושבי שיקגו מוצאים קהילה של ממש באהדת הקבוצות האלה. גם האפיפיור הוא בסופו של דבר רק עוד אוהד של שיקגו ווייט סוקס. שיקגו היא גם אחת מ‑11 הערים היחידות בארה"ב עם קבוצות בכל חמשת הענפים המובילים, מה שמייצר זרם קבוע של משחקים, תיירים ואירועים, ומשמש מנוע כלכלי.
חשוב לא פחות, הקבוצות הגדולות ביותר של שיקגו הוציאו מתוכן שחקנים שהיו הרבה יותר מאשר רק שחקנים, והפכו מודלים לחיקוי לילדי העיר. מעל כולם נמצא וולטר פייטון, אגדת השיקגו ברס, שהיה לא רק אחד הרצים הגדולים בהיסטוריה, אלא גם מופת למעורבות קהילתית. לא במקרה מעניקה ה-NFL את פרס Walter Payton Man of the Year לשחקן שמשלב מצוינות על המגרש עם פעילות קהילתית.
התפנית של וויליאס
ועכשיו תורו של קיילב וויליאמס.
אף אחד כבר לא זוכר שלפני שנבחר ראשון בדראפט של 2024, הוא בכלל לא רצה להגיע לשיקגו. אפשר להבין אותו, כבר שנים ששיקגו ברס הוא מועדון כושל וקצת בית קברות לקווטרבקים. גם אוהדי הברס היו מאוד אמביוולנטים. למרות שהיה ברור כי מדובר בכישרון-על עם עוצמת זרוע של סטיב אוסטין ו-ווינריות טבעית, וויליאמס סחב איתו תדמית של עוף מוזר. העובדה שהוא צובע את ציפורני ידיו - כמחווה לאמא שלו שעובדת כטכנאית ציפורניים וגם כי סתם בא לו - לא בדיוק עזרה לו בעולם הפוטבול. לא עזרו גם בגדי המעצבים בצבעים חזקים, הטלפונים הוורודים והתכשיטים. אבל לא רק שוויליאמס למד להתעלם מהקולות האלה, ספק אם הוא אי פעם שמע אותם.
ל-וויליאמס יש את כל הביטחון שבא עם ילדות נוחה והורים מאוד תומכים, שגם גידלו אותו להיות מאוד תחרותי. הוא נולד בוושינגטון הבירה, בן יחיד לקרל וויליאמס (שחקן פוטבל במכללות) ודיינה פרייס (שחקנית כדורעף לשעבר), והיה במשטר מקצועני מגיל צעיר: השכמה מוקדמת, אימוני כושר ופוטבול, ותכנון מדוקדק כדי שיגדל כפרויקט NFL. הוא למד בתיכון קתולי יוקרתי לבנים בוושינגטון ומשפע הצעות המכללות בחר באוניברסיטת אוקלהומה, שם התחיל כמחליף ומהר מאוד הפך לקווטרבק הפותח.
אחרי שנה החליט וויליאמס לעבור לאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) יחד עם המאמן המוערך לינקולן ריילי. המעבר לקליפורניה הביא איתו חשיפה לאומית לצעיר כריזמטי שפשוט יש לו את זה. הוא זכה בפרס הייזמן לשחקן השנה במכללות ושיקגו ברס היתה כל כך גרועה שבחרה ראשונה בדראפט ולקחה אותו.
עונת הרוקי של וויליאמס בשיקגו היתה כאוס מוחלט. הוא הצדיק את כל מה שאמרו המבקרים שטענו כי הוא כישרון עצום, אבל דיווה של ממש. הוא התווכח עם המאמנים שלו ואמר לשחקנים ותיקים איך לרוץ על המגרש. וויליאמס מצידו חשב שהפכו אותו שעיר לעזאזל של ארגון כושל. הכל השתנה עם בואו של בן ג'ונסון, רק בן 39, בעונתו הראשונה כמאמן ראשי ב-NFL. הוא יצר קליק מיידי עם וויליאמס, וכל היתר רשום על הקרח שמכסה עכשיו את שיקגו-לנד, ועשרה מיליון איש מקווים שהוא לא ימס לפחות עד ה-8 בפברואר, יום הסופרבול.
