כשמתן בלטקסה שמע על ההרכב של הפועל באר־שבע למשחק העונה מול בית"ר ירושלים, הוא יכול היה להיות בטוח בדבר אחד - הוא לא יחמיץ מצב של מאה אחוז בדקה השביעית, כי איך בכלל יהיה שם בדקה השביעית, בלב הרחבה של בית"ר, כדי להחמיץ מצב של מאה אחוז? אלא שלחיים ולשריר הירך האחורי של הלדר לופס היו תוכניות אחרות, וכך המגן הפורטוגלי נפצע ממש בדקה הראשונה ובלטקסה קיבל צו 8. אי־אפשר לדעת מה היה קורה אם לופס היה שם במקומו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהדלת הסתובבה. זו לא תהיה האחרונה
20 דקות לאחר מכן קרה אותו דבר לנאנא אנטווי, המגן הימני של בית"ר, ובמקומו נכנס רועי אלימלך שספק אם הוא אפילו העז לחלום בלילה שייקח חלק במשחק הזה. זה אולי היה משחק שאין לאחריו מחר, אבל הבעיה הייתה שלמשחק הזה בהחלט היה אתמול, ושלשום, בשיאה של תקופה בה הקבוצות משחקות יום כן־יום לא, היום כן. העייפות ניכרה בפציעות, אבל גם בטעויות, באיבודי הכדור, בהחלטות השגויות שאחרות מהן לבטח היו מתקבלות אם חומצות החלב של שחקני שתי הקבוצות לא היו עולות על גדותיהן.
אם עושים לה הנחה, אפשר לומר שבית"ר הקדישה את 70 הדקות הראשונות להתאקלמות. באר־שבע נראתה רגועה יותר, טבעית יותר - שאלו דרכים אלטרנטיביות לומר "טובה יותר" - ואילו בית"ר שיחקה עם משקולות כבדות על הרגליים. אפשר להבין. באר־שבע הייתה שם רק בעונה שעברה, בית"ר - לפני 18 שנה. וכך למרות שהיתה חייבת ניצחון, העובדה שהתוצאה הייתה 0:0 לתוך השלבים המאוחרים הייתה ניצחון גדול שלה. היא נשארה במרחק נגיעה. השאלה היחידה הייתה האם היא מסוגלת להושיט רגל.
ההחמצה הגדולה של עומר אצילי, הפעם הראשונה במשחק בה ראוי היה להגות את שמו, הייתה הרגע בו המשחק שינה צורה. עד אז באר־שבע שלטה והרשתה לעצמה לחפש באופן אקטיבי את השער שיסגור את הסיפור. הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לה - שלא תבקיע. לאחריה היא התעסקה בשימור המצב הקיים. הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה - שלא תספוג.
ההחמצה של אצילי לא הייתה שווה שער, אבל היא הייתה שווה את שינוי הצורה של בית"ר שאיפשר את הרגע הגדול, ההיסטורי כפי שנדמה ברגע התרחשותו, של ירדן שועה בדקה ה־78. המשמעות של ההחמצה של אצילי הייתה לא רק בכך שהיא העירה את בית"ר. אצילי החמיץ כי על השער האייקוני של העונה של בית"ר, אולי החשוב ביותר שהבקיעה מאז השער ההוא של אישטוון פישונט במחזור ה־29 של עונת 1997/98, צריך היה להיות חתום רק שועה, ובאופן הזה בדיוק, בסטייל ובקסם שהולמים את האתוס של בית"ר.
הצרה היחידה בשער הזה הייתה שבניגוד לשער ההוא של פישונט, שהובקע ברגע האחרון, כאן נותרו עוד כמה רגעים. ועוד צרה היא שגם לבאר־שבע יש את האייקון שלה - קינגס קאנגווה, והשער שכבש בדקה ה־81 היה סמלי והולם כמו מפץ הגאונות והטכניקה של שועה - רגע של נחישות ועוצמה, של סירוב להיכנע, שסובב את הדלת של המשחק הזה בפעם האחרונה, רק כדי שנחזור בדיוק למקום שבו היינו כשהגענו. הסיבובים הבאים - בסוף השבוע.
