אז הכדורגל הישראלי הגיע לישורת האחרונה, ושוב אנחנו באותה נקודה. לא רק במגרש, אלא מול המראה. 3 קבוצות (ניתן למכבי ת"א עוד סיכוי), 3 ערים, וסיפור אחד על מדינה שלא מחפשת כדורגל, אלא מחפשת הגדרה עצמית.
הטבלה לא משקרת, אבל היא גם לא מספרת את כל האמת. הפועל באר שבע מוליכה. זה הסיפור על הפריפריה שסירבה להיות פריפריה. הם לא משחקים רק בשביל התואר, הם משחקים כדי להזכיר לתל אביב שיש חיים, ויש גאווה, ויש כוח דרומית לצומת כנות. הם מובילים כי הם עובדים קשה יותר, בזמן שאחרים עוד מתווכחים על הסגנון.
יש את בית"ר ירושלים במקום השני. בית"ר היא תמיד הדרמה הגדולה שלנו. היא האמוציות, היא הקהל שצועק את מה שכולם מפחדים ללחוש, היא הקבוצה שבה כל משחק הוא הצהרה פוליטית וכל גול הוא סגירת חשבון היסטורית. הם דולקים אחרי באר שבע כי בבירה, כמו בבירה, אף אחד לא מוכן לקבל את המקום השני.
ומכבי תל אביב עוד שם המכונה, הניהול, הכסף הגדול, והתחושה שגם כשהם בפיגור, הם בטוחים שהאליפות רשומה על שמם בטאבו. הם הממסד שכולם אוהבים לשנוא ושכולם חולמים להיות כמוהו.
הבעיה היא לא מי יניף את הצלחת, אלא אנחנו. הפכנו לאומה שבה המשחק הוא לא בין 11 שחקנים, אלא בין מחנות. אנחנו כבר לא רואים כדורגל, אנחנו רואים שיוך שבטי. אם אתה מבאר שבע אתה ה"מקופח", אם אתה מבית"ר אתה ה"מורד", ואם אתה ממכבי אתה ה"אליטיסט". בסוף נשב ביציע, נאכל גרעינים, ונצעק על השופט כאילו הוא אשם בכל הצרות שלנו. כי ב"ארץ הלהפך", המגרש הוא המקום היחיד שבו אנחנו מרגישים שהכללים ברורים, גם אם התוצאה תמיד משאירה אותנו עם אותה תחושה צורבת בבטן.
כנראה שזה מה שמגיע לנו. כדורגל של פעימות לב, של יריבויות ישנות, ושל תקווה אחת קטנה - שגם השנה, מישהו יצליח לנצח למרות הפוליטיקה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
