בכדורגל, הזמן הוא מושג מתעתע. נראה כאילו ברק בכר חזר למכבי חיפה לפני 50 שנה, אבל לוח השנה מתעקש: עברו רק חודשיים. חודשיים בלבד שבהם מעט מאוד דברים התחברו, וכמעט כל נבואות הזעם התממשו. כל מי שאמר שלא חוזרים לאקס, בשום מצב, צדק. ברק בכר לא מצליח להרים את מכבי חיפה, והיא לא מצליחה להרים אותו. בכוכב האדום בלגרד הלך לו יותר טוב והיה לו יותר קל עם התקשורת.
על הדשא אין דרך להסתיר את האמת: המצב של הקבוצה רע. הגוף נוכח על המגרש, אבל הנפש נראית כאילו היא רק מחכה שהעונה הזו תסתיים ותגאל אותה מייסוריה. הטרגדיה הספורטיבית היא שאנחנו רק בדצמבר. לפנינו עוד סיבוב שלם, פלייאוף ארוך ומתיש, וכמובן גביע המדינה – מפעל שבאופן היסטורי, ברק בכר לא הצליח בו למעט הזכייה עם קריית־שמונה. הדרך אל קו הסיום מתישה.
וברקע, ינואר מתקרב. במכבי חיפה כבר מכינים את הקרקע ומבטיחים "לא להשתולל". ההבטחה הזו נשמעת אירונית במיוחד לאור אירועי הקיץ האחרון. בקיץ, המועדון התנהג כמו מכורה לקניות בבלאק פריידיי שאיבדה שליטה על כרטיס האשראי. זה לא היה קיץ פיננסי שקול, מבול של החתמות נחת בכפר גלים, וכמו הסופה "ביירון" שהבטיחה סערה והשאירה בעיקר רוח, כך גם הרכש: הרבה רעש, אפס תפוקה משמעותית.
המסקנה הכואבת שמכבי חיפה לומדת על בשרה היא שבישראל אי־אפשר לבנות תלכיד קבוצתי מאפס בקיץ אחד. זה כמעט לא משנה כמה כסף נשפך וכמה זרים נוצצים (על הנייר) מנחיתים בנתב"ג. הדינמיקה של ליגת העל לא מאפשרת את זה, וקשה מאוד לצאת מהסחרור ברגע שנכנסים אליו. וזו בדיוק הנקודה שבה הביקורת צריכה לזוז מהמאמן אל עבר הבעיה השורשית יותר: ה־DNA של הכדורגלן הישראלי.
הכדורגל שלנו מבוסס כמעט כולו על מומנטום, לא על שיטה, על שחקנים שלא יודעים להנהיג. התרבות כאן היא של הסרת אחריות והפלת התיק על המאמן. אל תצפו מדולב חזיזה להושיע, רק מברק בכר. זה אבסורד שאף אחד לא בא בטענות לשחקנים. היחס אליהם הוא סלחני, כמעט אבהי, כאילו מדובר בילדים קטנים שצריכים חיבוק ולא במקצוענים שמרוויחים סכומי עתק. הם חוטפים שערים בדקה ה־90 וגורמים לפנדלים, והמאמן צריך להתייצב מול המצלמות ולהסביר מה הוא עשה.
אם מסתכלים בזכוכית מגדלת, מגלים שרק בודדים מתפקדים בתוך הכאוס הזה. טריבנטה סטיוארט מחזיק כמעט לבדו את ההתקפה על הכתפיים, וגיאורגי ירמקוב עושה ככל יכולתו בין הקורות כדי למנוע תבוסות, אבל עם כל הכבוד, הוא אינו לב יאשין וגם לא איקר קסיאס. ידו קצרה מלהושיע.
בכר מנסה. הוא מחליף הרכבים, משנה מערכים, מזיז שחקנים מעמדה לעמדה, אבל את הבעיה העמוקה של הכדורגל הישראלי שום טקטיקה לא תפתור. לא מלמדים כאן שחקנים לקחת אחריות, לעמוד מול הקהל אחרי הפסד ולהגיד "זה עלינו". כמה נוח היה לשחקני מכבי חיפה לראות את דייגו פלורס סופג את כל האש לפני שפוטר. עכשיו ברק בכר נכנס לשער במקומו, הוא יספוג הכל וינסה לשמור על פאסון בזמן שהשחקנים שלו קורסים.
אפשר וצריך לבוא בטענות להנהלה על בניית הסגל, אבל בסוף היום, צריך להבין שזה המוצר. זה הכדורגלן הישראלי, וזו התקרה שלו. מכבי חיפה החזירה את בכר כי הוא מנהיג, ועל המגרש אין לה כזה. לפחות הוא מודה בטעויות שלו.
שומרי המסורת מירושלים
ליגת העל תסתדר בלי הפועל ירושלים, אבל זה יהיה גרוע מאוד אם הקבוצה הזאת תרד ליגה. הביטוי "חשובה לליגה", שנאמר בדרך כלל על קבוצות בצבע אדום, הוא קרינג' טהור. אבל אירועי השבוע האחרון מוכיחים שליגת העל חייבת שהפועל ירושלים תשרוד. אין עוד הרבה קבוצות כאלה.
היא עמדה מול בית"ר ירושלים האימתנית כשעל הדשא היא בקושי קבוצת נוער מחוזקת בזרים והוציאה תיקו הרואי. אין לה הרבה אוהדים, אבל יש לה קהילה חזקה ומגובשת. אחרי הניצחון על אשדוד אפשר גם להגיד שיש לה רוח, ויש לה גם מאמן שהפך לקאלט.
הכדורגל של זיו אריה העונה קשה מאוד לצפייה, אבל כשמסתכלים על הליגה הלאומית ועל מי שיחליף את הפועל ירושלים אם היא תרד - נכנסים לדיכאון. עוד קבוצות שלא קשורות לשום קהילה, עוד קבוצות שלא מזיזות לאוהדי בית"ר ירושלים. קבוצות שיעלו לליגת העל ויעלמו בתוכה.
נאהב את זה או לא: הפועל ירושלים היא קבוצה עם מסורת. ההשפעה שלה על ליגת העל ניכרת. עצם העובדה שאוהדי בית"ר שונאים אותה בלהט וחוגגים את מצבה העגום, היא ההוכחה הגדולה ביותר לניצחון של הפועל ירושלים – היא רלוונטית. היא מייצרת רגש ועניין. ליגת העל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את זה לטובת עוד קבוצה חסרת משמעות. אז כן, קלישאת ה"חשובה לליגה" נכונה.
