אחרי הדיונים האינסופיים בין מינהלת הליגה לאיגוד הכדורסל, עם משברים בדרך, הצהרות מפוצצות משני הצדדים ואפס תרומה ממשית לענף בארץ בזמן המו"מ, לאחרונה הושגו סוף־סוף הסכמות בנוגע להמשך הפעילות, ואחת מהן נוגעת לכך שליגת העל תצמח בהדרגה בשנתיים הקרובות עד שתכלול שוב 14 קבוצות. בעונה הנוכחית ובזו אחריה תרד קבוצה אחת מליגת העל ויעלו 2 מהלאומית לליגה הבכירה. למה זה נוסטלגי בעיניי? מאחר שככל שהליגה גדולה יותר, כך יש סיכוי שנקבל עוד שמות מפתיעים, חדשים/ישנים, קבוצות קטנות יותר שיקבלו את ההזדמנות להשתתף בתחרות הטובה ביותר בארץ ולעשות שמח לאוהדים שלהן (כמובן, רק אם יהיה להם אולם ראוי...).
כשמחפשים קבוצות כאלה, אפשר לשכוח מהערים הגדולות שתרמו בעבר מועדונים קטנים כאלה. אנחנו בתקופה אחרת, ומה שיכול היה ללכת פעם בכרך הגדול של ת"א עם מכבי דרום (קבוצת הבת של מכבי ת"א), מכבי צפון וברית מכבים עתיד (שהמגרש שלה הוצב בסמטה שיצאה מדיזנגוף, אם אתם מסוגלים לדמיים את זה לעצמכם), ספק אם יכול להתקיים היום – הרי המגרשים הפתוחים של פעם הפכו ברובם לבנייני רבי קומות. גם בית"ר ת"א הייתה שם – במשך שנים הספורט במרכז בית"ר היה על טהרת הכדורגל, על כדורסל לא חשבו ולא דיברו, עד שיום אחד החליטו כמה משוגעים לדבר להקים קבוצה, מצאו פינה על שפת הירקון להקמת מגרש והחזיקו מעמד 14 שנה בליגה העליונה. ההמשך בנווה אליעזר כבר לא היה אותו דבר. גם לא ניתן להחזיר את קבוצות הקיבוצים המפוארות ההפרטה כבר השתלטה על רוב המפעל הזה וכל קיבוץ שומר על כיסו.
הליגה הסדירה הראשונה הוקמה בעונת 1953/4, והייתה ניסיונית בהשתתפות 8 קבוצות על בסיס פיפטי־פיפטי בין הפועל ומכבי. ארבע הנציגות של מרכז הפועל היו חולון, ת"א, מעין ברוך וגבע, כאשר הקיבוץ עדיין שיחק כדורסל ולא משך כותרות מיותרות בסגנון הקנטרני של האנשים שנטפלו לגבעטרון בקשר לבחירות. ארבע הנציגות של מרכז מכבי היו ת"א, דרום ת"א, צפון ת"א וחיפה. לא הכי מגוון בעולם. ההתחלה הייתה על טהרת החובבנות, כשקבוצות נאבקו כדי להשיג טנדר או משאית שיובילו את השחקנים למשחקי חוץ. בקיבוצים האישור לכך היה צריך לעבור את אסיפת הקיבוץ, וגם אז, נסיעה ממעין ברוך לת"א לא הייתה נוחה במיוחד.
על שכר בטח שלא דיברו. קבוצה מדרום או מרכז הארץ שיצאה צפונה והשיגה תקציב לסנדוויצ'ים או ארוחה קלה בדרך חזרה נחשבה לעשירה. את הציוד – גופיות, חולצות, מכנסיים, נעליים וכדורים – החבר'ה הביאו מהבית, אחרי שקנו הכל על חשבונם. תאמינו או לא, אם יצא שקבוצה הוגרלה לשני משחקי חוץ רצופים, היא עשתה זאת בנסיעה אחת. בתקופה מאוחרת יותר קבוצות נסעו למשחקי חוץ במוניות שהורשו לקחת 7 נוסעים, כך שבהיעדר מימון מתאים, היו כאלה שצימצמו את הסגל שלהן פעם בשני מחזורים כי כסף עבור מונית נוספת לא היה בהישג יד. מה שכן היה בכמויות גדולות, והקבוצות הקטנות יכולות להביא זאת איתן בליגת העל, זו התלהבות, רצון עז לשחק, לנצח.
חלק מהקבוצות שהיו קיימות לפני 40 ו־50 שנה ואף יותר, עדיין קיימות או קמו מחדש בזהות שונה, במסגרת אזורים, מועצות ורשויות. אבל אני לא מדבר עליהן, אלא על אלו שאולי לא יחזרו לעולם לליגה הבכירה או בכלל להתקיים: מה שהייתה לדוגמה מכבי ירושלים, עם ישראל טאוויל, אברהם הופמן והאחים שרם, במגרש הקופסה בימק"א ועם מאמן החירום של הרבה מקבוצות מכבי, אברהם פסח. וגם מכבי פ"ת עם ראובן בבינדר ובשלב יותר מאוחר מומו לוצקי. וגם קבוצות הקיבוצים, כאמור, שהיוו פרק חשוב בחיי החברה בגבעת ברנר, בית אלפא, ניר דוד, גבת, יגור, אשדות יעקב וגן שמואל. אלו לא שרדו ברגע שהיה צריך להגדיל את ההוצאות ולהחתים שחקני חיזוק. הגדלת מספר הקבוצות ייתן אולי לכמה שמות פעם, או הפתעות חדשות, אנרגיות וחשק לעשות את הקפיצה. הן תמיד מוסיפות המון.
