המון פעמים, כשאנשים מדברים על חלון ההעברות, הם מתייחסים לאלמנט של כמה שחקן מסוים יתרום לקבוצה מסוימת כדבר העיקרי והכי חשוב בשביל לאפיין מהי העברה מוצלחת. זה לגיטימי כמובן, בסופו של דבר טובת הקבוצה היא בראש סדר העדיפויות. הנה, תראו את ג'וד בלינגהאם שהצטרף בסערה לריאל מדריד, הפך לבורג משמעותי והשכיח כמעט לגמרי את העובדה שבנזמה עזב. אך בקיץ החולף הייתה העברה אחת מוצלחת שהיא קצת שונה, העברה מיוחדת שלימדה אותנו שיעור חשוב, כזאת שהערך המוסף שלה יכול להציל קריירה שלמה.
ז'ואאו פליקס הגיע לאתלטיקו מדריד מבנפיקה בתור כישרון-על, הסופרסטאר העתידי, בעל סגנון התקפי ישיר ומודרני, שיודע לכבוש, לכדרר ולנוע בחכמה בשטח שבין קו האמצע לחלוץ. הוא חתם על חוזה ל-7 שנים והפך לרכש היקר ביותר בתולדות הקולצ'ונרוס, ששילמו בעבורו 126 מיליון אירו. על פניו, זה היה אמור להיגמר כמו בסרטים של דיסני, עם סוף מושלם, הבעיה היא שבדרך התגלו כמה חורים בתסריט.
להיות חלק מהסגל של דייגו סימאונה זה מאתגר, אין ספק, עובדים בסגנון מסוים שצריך להתרגל אליו, הדרישות גבוהות והמנטליות אף יותר. יש כאלה שיכולים לפרוח אצלו ויש כאלה שיכולים להתרסק, במקרה של פליקס, האופציה השנייה היא הרלוונטית. פליקס פשוט לא עמד בציפיות, לא התאים לשיטה, חוסר ההתאקלמות והפציעות שלו איכזבו מאוד והוא הלך לנסות את מזלו בצ'לסי. אבל גם באנגליה הוא לא מצא את עצמו, בהופעת הבכורה מול פולהאם הורחק בכרטיס אדום ישיר ואת חלקו שם סיים בצורה עגומה כשהבלוז בחצי התחתון של טבלת הפרמייר-ליג. לאן עוד אפשר להידרדר מפה? כנראה שאפשר.
ז'ואאו חזר באוגוסט האחרון למדריד, שבור ומרוסק, מעמדו החברתי נסדק, הוא לא קיבל הזדמנות שנייה מהמאמן הארגנטינאי וגם לא מהאוהדים שקראו לו לעזוב. חמישה מחזורים לפתיחת העונה ופליקס לא שיחק דקה, אפילו בניצחון 0:7 של אתלטיקו על ראיו הוא התייבש על הספסל, ישב שם לבד, אבוד לחלוטין ובפנים כבויות. מסע רצוף טלטלות עבר על הבחור הצעיר, רק בן 23 וכבר צבר מספיק רקורד כדי לגלם את דמותו של הגיבור הטרגי במחזה - בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום... עד שלפתע, הגיעה הישועה מקטלוניה.
באה לעזרת חבר
הנשיא לאפורטה לחץ להנחית דווקא אותו, צ'אבי חיפש חיזוק משמעותי לחולייה הקדמית והעסקה יצאה לפועל. בקושי רב ובשעות האחרונות של החלון, הכוכב המדוכא הושאל לברצלונה. מאותו רגע, הכל התהפך במהרה.
הפורטוגלי הציג פתיחה יוצאת דופן, עם שלושה שערים ושני בישולים בארבעת משחקיו הראשונים, כשהוא מעורב כמעט בכל מהלך ומשתלב נפלא עם לבנדובסקי. אך הדבר הגדול באמת הוא לא החיבור המקצועי הנהדר, אלא מה שקורה מחוץ לדשא - ז'ואאו פליקס חזר לחייך. הוא דמע מאושר כשהוצג במדי הבלאוגרנה, מוקף במשפחה וחברים ששמחים בשבילו: "זה המקום שתמיד רציתי להיות בו, מועדון החלומות שלי", אמר בריאיון לתקשורת המקומית וכבש את לבבות האוהדים. החתימה בבארסה הצילה אותו, חבשה לו את כל הפצעים, מאחד שחווה משבר נפשי גדול, פליקס הפך למאושר באדם תוך רגע, אחרי הרבה זמן הוא מצא בית.
ז'ואאו פליקס ממש קם לתחייה וקשה להתעלם מכמה זה מרגש, הצעד הזה היה קריטי בשבילו וגם בשבילנו, הוא עיצב מחדש את האופן שבו נסתכל מעכשיו על חלון ההעברות. מפני שלפעמים, המרכיב המרכזי בהעברה מוצלחת יכול להיות דווקא כמה קבוצה מסוימת תתרום לשחקן מסוים, ולא להפך. ובמקרה הספציפי הזה הקבוצה תרמה מעבר לכל דמיון, כי יותר מאשר ברצלונה הייתה צריכה את פליקס, פליקס היה צריך את ברצלונה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
