שמו של יצחק (הוכל'ה) הוכמן ז"ל הלך לפניו בכדורסל הישראלי, במגרשים של שנות ה־60 וה־70. ספורטאי מחונן, אתלט מצטיין מבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ואדם ששילב חוכמת משחק נדירה ומחויבות עמוקה - בין אם מדובר לחבריו לקבוצה או לחייליו שבלב הקרב. הוכל'ה, שהיה קצין במלחמת יום הכיפורים, נפל בקרב שבו ניסה לחלץ את חבריו שנלכדו ברחוב מרכזי בעיר סואץ.
הקריירה הספורטיבית של הוכמן הייתה שונה בנוף בימים ההם. הוא היה מהגורמים המרכזיים שהעלו את אליצור ת"א מליגה א' לליגה הארצית, היה הראשון מליגת המשנה שזומן לנבחרת, ובעונת השאלה בהפועל חולון בלט כאחד מקלעי העילית של הליגה לצד עופר אשד ורמי צייג. היכולת שלו לקלוע ולסיים בימין ובשמאל באותה רמה הפכה אותו לסיוט עבור ההגנות.
"הוא פיתח טכניקה שלא הייתה קיימת אז בארץ", נזכר אחיו, מוטי הוכמן. "הוא היה עולה לג'אמפ שוט קלאסי, ואם המגן היה סוגר לו את צד ימין – הוא פשוט היה מעביר את הכדור לשמאל ומסיים באותה רמת דיוק. הוא היה אתלט נדיר, קפץ לגובה ולמרחק, והביא את כל האלסטיות הזאת למגרש".
ולא רק כדורסל ואתלטיקה היו בחייו של הוכמן - אלא גם כדוריד. באמצע שנות ה־60, בעודו מככב במגרש הכדורסל, חברו לספסל הלימודים במכון וינגייט, פיני שפילמן, גייס אותו למשימת חילוץ ספורטיבית במדי מכבי ת"א בכדוריד, שהסתבכה בתחתית הליגה.
"הוא בא באמצע העונה למכבי ת"א בכדוריד", משחזר מוטי וקולו שמח להעלאת הזיכרון. "הוא היה שחקן מהיר, זריז, עם יד חזקה מאוד. כשהוא היה זורק כדור לשער, זו הייתה פצצה שהשוער לא יכול היה לעצור. היו לו ארבעה־חמישה משחקים שהוא לא ירד בהם מ־10 שערים. אחרי חצי שנה, כשהסתיימה העונה והוא השאיר אותם בליגה, המאמן שלו בכדורסל, יענקל'ה רוזן, אמר לו: 'תשמע, אם תמשיך בכדוריד זה יפגע לך בקליעה בכדורסל, כי זה שני כדורים בגדלים שונים'. יצחק לא היסס, הניח לכדוריד וחזר להתמקד בכדורסל".
"אדם אצילי, ספורטאי בחסד"
ההערכה ליכולות של יצחק הוכמן חרגה בהרבה מגבולות המגרש. בנו, שחקן התיאטרון אורי הוכמן, מספר איך גילה לאורך השנים עד כמה אביו היה כוכב גדול בעיני דור שלם: "הרבה אנשים הכירו אותו. לאורך השנים פגשתי את אריק איינשטיין, מוני מושונוב, הבמאי איתן גרין - כולם תמיד אמרו לי, 'אבא שלך היה אדם מדהים, אצילי, ספורטאי בחסד'. רק ביום חמישי שימי ריגר היה בהצגה שלי ודיבר איתי על זה, שהוא היה ממש סופרסטאר".
"ריגר תמיד אמר עליו: 'הוא היה השחקן עם הסטייל הכי יפה בארץ. הייתי בא לראות אותו משחק כדורסל וזה היה פשוט הצגה'. שימי תמיד אהב אותו והעריך את האתלטיות והקליעה שלו בשתי הידיים", מוסיף מוטי.
מי שעוד נזכר בהוכמן בערגה הוא שחקן העבר יפתח הירש (הפועל קריית חיים והפועל חיפה), בן גילו שבעצמו נפצע קשה בחזית הגולן במלחמת יום הכיפורים: "את הוכל'ה הכרתי בנבחרת העתודה ומיד התחברנו, למרות שהגענו מרקע שונה – הוא חובש כיפה, משהו שגם אז היה חריג בכדורסל הישראלי, ואני יוצא קיבוץ. הדבר הכי בולט אצלו כבן אדם היה מצב הרוח המרומם. תמיד עליז ושמח".
השבת הייתה חשובה מאוד עבור הוכמן, וההצלחה של אליצור ת"א באותן שנים, בהובלתו, לא רק העלתה אותה מליגה א' לליגה הארצית, אלא אף שינתה את הרגלי הליגה כולה. כיוון שמדובר היה בקבוצה דתית, משחקי הליגה הארצית, שהיו נערכים עד אז בימי שישי בערב, הועברו במיוחד למוצאי שבת כדי שאליצור והוכל'ה יוכלו להשתתף בהם מבלי לחלל שבת.
"המשפחה והערכים היו מעל לכל תואר או מדים". הוכמן לצד אישתו רחל
(צילום באדיבות המשפחה)
כשמאמן נבחרת ישראל, יהושע רוזין, זימן אותו לסגל הלאומי, הוכמן לא הסכים להישאר שבת עם חבריו, כי רצה להיות עם ארוסתו דאז רחל. וזאת לא הייתה סתם שבת - אלא השבת שלפני הנישואים של השניים.
"הוא לא היסס לרגע", מספרת רחל. "מבחינתו, המשפחה והערכים היו מעל לכל תואר או מדים לאומיים. הוא אמר לי: 'אם הם לא מבינים מה זה שבת חתן לפני חתונה - העתיד שלי לא שם'. הוא קם, עזב את המחנה ו־ויתר על המקום בנבחרת בראש מורם. הוא אף פעם לא התחרט על זה".
לצד הקריירה הספורטיבית המוצלחת, הוכל'ה פנה ללימודי קרימינולוגיה, מתוך שאיפה לסייע לנוער בסיכון. מי שקיבל בשמו את התואר האקדמי אחרי נפילתו של האב במלחמה היה בנו, אורי. "אני זוכר את התמונה שלי בגיל ארבע, עומד על הבמה", מספר אורי. "זו תמונה מאוד מרגשת שמלווה אותי כל החיים, תזכורת תמידית למי שהוא היה ולערכים שהוא השאיר אחריו".
"לא יכול לשבת בצד"
במלחמת יום הכיפורים הוכמן שימש כקצין המודיעין (קמ"ן) של חטיבה 500. ב־24 באוקטובר, היום האחרון לקרבות, ניסו כוחות החטיבה להכריע את הארמיה השלישית של צבא מצרים, ומספר לוחמים נקלעו למארב בתוך העיר סואץ.
כשדיווחים על פצועים רבים זרמו לחפ"ק, התנדבה קבוצה של תשעה לוחמים - ובהם הסמח"ט והקמ"ן הוכל'ה, לפעולת חילוץ בלב העיר העוינת. "הוא לא היה חייב להיכנס לשם", אומר אחיו. "בתור קמ"ן חטיבה, התפקיד שלו היה בחפ"ק מאחור. אבל כשהוא שמע בקשר שיש חבר'ה פצועים מדממים ברחובות סואץ והטנקים תקועים, הוא לא יכול היה לשבת בצד. הוא עלה על הנגמ"ש הראשון שנכנס פנימה".
הנגמ"ש ספג פגיעות ישירות קשות מנשק נ"ט שנורה מבניינים שחלשו על הציר. יצחק בן ה־30 וחיילים נוספים נהרגו במקום, אך בשל התוהו ובוהו של הקרב והנסיגה, גופותיהם נותרו בשטח והם הוגדרו נעדרים.
בשלושת החודשים מאז אותו היום, אשתו רחל והמשפחה חיו בין תקווה לחרדה. רחל, שהייתה בהריון מתקדם, נשאה עמה את הציפייה המורטת עצבים לבואו של יצחק בחזרה.
"הייתי קמה כל בוקר ומסתכלת על הדלת", משחזרת רחל. "הבטן הלכה וגדלה, וכל נקישה בדלת גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. קיוויתי שהוא פצוע, שהוא בשבי, רק שיהיה בחיים. שלושה חודשים שלמים של אי ודאות מוחלטת".
רק במסגרת הסדרי החזרת החללים והשבויים עם המצרים, הגיעה הבשורה המרה על נפילתו. בינואר 1974, ביום שבו הובא יצחק הוכמן ז"ל למנוחת עולמים בחלקה הצבאית, התרחש רגע מצמרר של הישרדות והמשכיות: רחל כרעה ללדת וילדה את בתו השנייה, מיכל.
לבן אורי אין זיכרונות ממשיים מאביו, הרוב מגיע מסיפורים שהוא שומע עד היום. "ככל שגדלתי, הבנתי מי הוא היה דרך האנשים", הוא אומר. אורי נזכר גם ברגע המטלטל שבו גילה פרטים נוספים על דקותיו האחרונות של אביו: "יום אחד פגשתי ברחוב את יגאל דוידוב, שהיה מאמן כדורסל. הוא התחיל לבכות מולי וסיפר לי שהוא היה עם אבא שלי בנגמ"ש בסואץ. הוא אמר שאבא התנדב להיכנס פנימה פעם אחר פעם לחלץ פצועים, ובפעם השלישית הוא אמר לדוידוב: 'אתה צעיר, אל תיכנס איתי שוב'. אבא נכנס פנימה - ולא חזר".
עבור אורי, האהבה למשחק והרוח של אביו עברו אליו באופן טבעי: "תמיד אהבתי כדורסל, והיום הבן שלי, נוח, בן 12, משחק במכבי וגם הוא ממש מוכשר. זה משהו שנשאר בדם של המשפחה".
