יש שחקנים שנולדו לגדולה ויש שהופכים גדולים כי הם הולכים לכל מקום עם התחושה שהם חייבים להוכיח את עצמם. ויש כאלה שהם גם וגם. ג'יילן ברנסון למשל. במקרה שלו זה קודם כל הרצון להוכיח, בלי ספק, אבל המסע של ברנסון בארבע השנים האחרונות נראה כמי שמגיע עכשיו לשלב של "נולד לגדולה".
אחרת אי אפשר להסביר את מה שעושה שחקן בן 29 בגובה 1.88 מטר, שנראה יותר כמו דייגו מראדונה מאשר כפוינט גארד מודרני - למראדונה, יגיד לכם כל אוהד נבחרת אנגליה, היה ניתור הרבה יותר טוב מלברנסון - ונמצא שלושה ניצחונות מזכייה באליפות NBA שתהיה רשומה על שמו בכל גרפיטי בניו־יורק.
הניקס מובילים 0:1 בסדרת הגמר לפני המשחק השני הלילה בטקסס (3.30), וזה כמובן רחוק מלהיות גמור, אבל עכשיו הילדים של סן־אנטוניו יצטרכו לגלות ממה הם עשויים באמת. זה יהיה קשה פי שניים נגד קבוצה שניצחה ב־12 משחקי פלייאוף רצופים ונראית מחוסרת הכרה, וקשה פי שלושה כי הלב של ג'יילן ברנסון אפילו יותר גדול מיכולות הכדורסל.
כולם למען אחד
היום כבר לא ממש זוכרים איך התקבלה בקיץ 2022 ההחתמה של ברנסון בניקס על חוזה ל־4 שנים תמורת 104 מיליון דולר. הלעג היה גורף. ברנסון אמנם סיים בדיוק פלייאוף אישי מצוין בדאלאס, אבל אף אחד לא חשב שצריך ממש לתת לו קבוצה לידיים. הטיעון העיקרי היה "הוא שיחק ליד לוקה דונצ'יץ', הוא לא יכול להיות אופציית 1A, הוא לא יעביר את הניקס אפילו סיבוב אחד בפלייאוף", והוא הושמע בידי פרשנים שדבריהם מתקבלים כאמת שירדה הרגע מהר סיני. העובדה שאבא, ריק ברנסון, מונה לעוזר מאמן חודש לפני החתמת הבן ובאוויר היה ריח נפוטיזם חריף, בוודאי לא עזרה לרכך את הנחיתה.
אז ג'יילן ברנסון עשה מה שהוא עושה תמיד: הוריד את הראש והלך לעבוד, מוודא שהוא תמיד יהיה בכושר הגופני הכי טוב על המגרש ומפתח לעצמו רפרטואר של דרכים לעקוף את המגבלות הפיזיות שלו. אף שחקן לא עובד יותר קשה על כל נקודה שהוא קולע, והוא קולע הרבה. עבודת הרגליים, הצורה בה הוא מייצר לעצמו ספייס, מגוון הטריקים שלמד כדי לקלוע מעל, מסביב ומתחת לשומרים גבוהים ואתלטים הרבה יותר - זו אמנות של ממש.
ליאון רוז - שקיבל ב־2020 פרנצ'ייז מיתולוגי עם אולם ביתי שאין דומה לו בעולם והפך לבדיחה עצובה - לא סתם הימר על ברנסון. הוא הקדיש את השנים האחרונות לבנות קבוצה של שחקנים שכל אחד מהם נמצא שם כדי להשלים את ברנסון/לחפות על חולשותיו/לתת לו מנוחה. לרוז לא היה ספק כי ברנסון הוא אותה "אופציית 1A" נחשקת, ועכשיו איש לא יכול להתווכח איתו. ברנסון, מצידו, ידע שהוא צריך עזרה. הוויתור שלו על 113 מיליון דולר בהארכת חוזה לארבע שנים, הוא שאיפשר לניקס להביא שחקנים טובים, חכמים ובוגרים, שמודעים ליתרונות ולחסרונות שלהם, ויודעים מה תפקידם: לייצר במשך שלושה רבעים את התנאים שיאפשרו לברנסון ללכת לעבודה ברבע הרביעי ולנצח, שוב ושוב ושוב.
בזכות השחקנים האלה - למשל ג'וש הארט, 1.93 מ' שלקח 15 ריבאונדים מול הקבוצה של ויקטור וומבניאמה - וגם בזכות מייק בראון, מאמן שלו עצמו יש הרגשה לא קלה של צורך להוכיח, לניקס היו בשבועות האחרונים הרבה יותר ימי מנוחה מימי משחקים והם נראים עכשיו רעננים כמו סנטרל פארק באביב. הניקס זקוקים לעוד שלושה ניצחונות כדי לזכות באליפות אחרי אחת מריצות הפלייאוף המדהימות אי פעם. אם זה יקרה, שמו של ג'יילן ברנסון יילחש גם עוד מאה שנה ברחובות ניו־יורק, מהברונקס ועד קוני איילנד.
