יכול להיות שזאת תהיה אליפות מתוקה יותר של הפועל באר-שבע אפילו מזאת של 2016, האליפות ששברה נאחס של 40 שנה והחזירה את המועדון למרכז הבמה. אז הייתה התפרצות היסטורית, כמעט לא הגיונית, רגע של תיקון קוסמי לעיר שלמה. אבל דווקא עכשיו, אחרי שמונה שנים, הטעם אחר. בוגר יותר, עמוק יותר, סוגר מעגל שכאב במשך שנה. כי באר שבע כבר יודעת מה זה להיות אלופה. היא כבר טעמה את זה, התמכרה לזה, ואז נאלצה לראות את הדבר הזה מתרחק ממנה.
ארבעים שנה זה מספיק זמן כדי לשכוח איך מרגישה אליפות. שמונה שנים זה כבר זמן מספיק כדי להתגעגע אליה בכל הגוף. נשארים שרידים במערכת מההצלחה ההיא: הזיכרון של טרנר רועד, של קבוצה שדורסת את הליגה, של מועדון שמרגיש פתאום לא פחות גדול מאף אחד. ואז באות עונות ביניים, כמעטים, פספוסים, תחושה שהדבר הזה שהיה שלך נלקח ממך. בעונה שעברה באר שבע כבר הייתה קרובה מספיק כדי להריח את הצלחת, וזה מה שהפך את הכאב לחד יותר. לא הפסדת חלום רחוק. הפסדת משהו שכבר היה בידיים.
אבל באר שבע בצלמם של רן קוז'וך, קינגס קאנגווה, ובעיקר אלונה ברקת, הוכיחה כבר בעונה שעברה שהיא לא קבוצה מקרית. זאת קבוצה מעולה, גם אם לא תמיד יפה במובן הקלאסי של המילה. אין לה בהכרח את הברק האלגנטי, את הפס המתוחכם של ירדן שועה, את התחושה של קונצרט באר שבע של קוז'וך היא משהו אחר לגמרי: כדורגל אינטנסיבי, עצבני, כמעט צבאי. כדורגל של יורגן קלופ. כשהיא נכנסת למצב תקיפה, זה מרגיש כמו פרק של "פאודה" בדקה ה-70. לחץ מכל כיוון, ריצה בלי הפסקה, חנק מתוכנן עד הכניעה הבלתי נמנעת.
זה לא תמיד אלגנטי, אבל זה אפקטיבי בצורה אכזרית. האוהדים שצועקים "עוד, עוד, עוד": תפרקו אותם, אתם יכולים.0:2 מבאר-שבע הזאת מרגיש כמו חמישייה. כי היא בעטה לשער איזה 50 פעמים.
הקבוצה עוברת מ-0 ל-100 לכמה דקות, והמשחק משתנה בלי אזהרה. קוז'וך עושה חילוף שנראה מוזר, קשר אחורי במקום מגן שמאלי בפיגור, וכולם מנסים להבין מה הוא ראה שאחרים לא ראו. ואז זה מתברר: הוא לא מחפש יופי, הוא מחפש עוד דרך לסגור על היריבה, עוד מנוף ללחוץ, עוד סדק להיכנס דרכו. הלחץ שהוא מפעיל, במונחים ישראליים, הוא כמעט לא אנושי.
האליפות הנהדרת הזאת היא אישור. שאלונה צדקה כשהמשיכה להאמין, שקוז'וך בנה משהו קשוח באמת, ושבאר שבע לא לקחה את מה שהיא מרגישה ששייך לה, את מה שהיא הייתה צריכה לקחת בעונה שעברה. אבל גם היא תודה שהפספוס ההוא הפך את הצלחת הזאת להרבה יותר מספקת. כשהאוהדים יצעקו "עוד, עוד, עוד" הם יתכוונו לעוד אליפויות.
