אין יריבות קלות ביורוליג, ומכבי ת"א למדה את זה שוב במשחק אתמול (שישי) מול וילרבאן, שהסתיים עם ניצחון לאחר הרבה דפיקות לב. אין יריבות קלות ביורוליג, ולכן הניצחון של הפועל ת"א שלשום על בולוניה היה כה מרשים. לסגור משחק כבר ברבע הראשון זה דבר שלא קורה הרבה, ולא משנה נגד מי.
נתחיל עם מכבי, כי זה המשחק הטרי מהשניים. וילרבאן אומנם נמצאת בתחתית הטבלה, אבל המיקום קצת מטעה. זאת קבוצה שהייתה גרועה מאוד בשנים האחרונות ודווקא עכשיו, כשבליגה כנראה לא הכי רוצים אותה וגם היא כנראה לא רוצה להיות שם, וכשבאמת לא נשאר לה על מה לשחק - היא מציגה את הכדורסל הכי טוב שלה מזה זמן רב. כל המשחקים האחרונים של הצרפתים היו צמודים (אם כי הסתיימו בהפסדים), ואם פעם אפשר היה להגיד שהצוות המקצועי לא מפיק מספיק מהפוטנציאל שיש בסגל, עכשיו אלה שחקנים די אלמונים שמשחקים ממש לא רע. וילרבאן אתלטית ועשתה אתמול הרבה דברים יפים. לא באופן עקבי, הם לא מדהימים בהגנה, אבל בטח לא יריבה שאפשר לזלזל בה.
מכבי הגיעה למשחק הזה לא מוכנה מנטלית. במחצית הראשונה היא הייתה רכה כמו בזמנים הגרועים של תחילת העונה, התקשתה מאוד בשמירה בצבע, נכנעה בריבאונד ההגנה גם כששיחקה בהרכבים גבוהים (עם גור לביא בעמדה מספר 3), ובהתקפה התפשרה על זריקות מבחוץ במקום להתקיף באגרסיביות את הטבעת - למרות שזה עבד נפלא לג'יימי קלארק בדקות הפתיחה.
יש לה כמובן נסיבות מקלות. השינוי הגדול בחודשים האחרונים היה איפה לונדברג. בלעדיו, הגיוני שההגנה תהיה פחות טובה וקבלת ההחלטות תידרדר. תוסיפו לזה את היעדרו של אושיי בריסט, האיש הכי קשוח במכבי, ותקבלו הסבר לרכות. גם המלחמה והפרידה מהבית בטח לא הועילו.
לא רק מי שהיה חסר העיב על היכולת, אלא גם אחד שדווקא הגיע - לוני ווקר. ראשית, אתמול בלט עד כמה הוא לא יכול לשחק ליד קלארק. זה מטריף אותו שמישהו אחר הוא יצרן הנקודות העיקרי, והוא מרגיש חייב לקחת זריקות קשות, שאתמול לא נכנסו (סיים עם 2 נקודות בלבד). ליד בלאט הוא יותר רגוע.
אבל הבעיה עמוקה יותר מזהות בן הזוג לקו האחורי. ווקר מזכיר לי שחקן שהיה בישראל כשרובכם עוד לא נולדתם. קראו לו טייני פינדר, והוא שיחק בהפועל ירושלים בעונת 79/80, כשהיא עלתה לליגה הראשונה מהארצית בזכות אגדות כמו עדי בן ארי, אייל שר, יורם חרוש, עוזי צוובנר, משה סלונים, צחי טחורש, עמירם שושני וחבריהם. פינדר היה 2.03 מ', פורוורד התקפי קטלני, שסיים את העונה כמלך הסלים של הליגה - והפועל ירושלים ירדה. טייני היה איש באמת חמוד וגם שחקן כדורסל מעולה, רק שהדבר שהכי עניין אותו בעולם זה הוא עצמו. כמו ווקר. לפחות פינדר הכניס את הזריקות שלו בעקביות.
הצרפתים הובילו 38:52 במחצית, וספק אם הם עצמם חשבו שזה יהיה כל כך קל. אבל במחצית השנייה עודד קטש עשה כמה שינויים שהחזירו את מכבי לתמונה, ובראשם הצבתו של ג'ון דיברתולומיאו בעמדה מספר 2 ליד קלארק. הקפטן היה איש מפתח במשחק הזה. שומר, חכם, בלי טעויות, שלשות. אחד שחושב רק על הקבוצה. ההפך המוחלט מווקר.
לקח זמן עד שמכבי התעוררה, בהתחלה היא עדיין זרקה מבחוץ במקום לשחק פנימה, אבל בדקות האחרונות של הרבע הגיעה ריצה בראשות רומן סורקין, שקלע שלשה, פתאום הכל אצלו נפתח, וכשהוא טוב זו קבוצה שונה לגמרי.
הרבע השלישי הסתיים בפיגור נקודה בלבד, וברבע הרביעי הטריו של תמיר בלאט, סורקין ודיברתולומיאו היה נהדר, בלאט ניהל את המשחק ברמה גבוהה מאוד, קלע, מסר שורה של אסיסטים מאוד יפים לסורקין, ולמרות כמה טעויות הגנתיות, מכבי צלחה את האירוע וניצחה 85:89.
הפלייאין עדיין במרחק סביר, אבל חייבים להודות: מכבי, בלי לונדברג וטי.ג'יי ליף, פחות טובה ומוכשרת מהקבוצות שנמצאות מעליה. אני אופתע אם היא תגיע לשם. בעיניי זו תהיה סנסציה.
רגע האמת של הפועל ת"א
נעבור להפועל. היא פגשה את וירטוס בולוניה, קבוצה שנמצאת אומנם בירידה, יש לה פצועים, אבל בכל זאת יש שם שלל שחקנים טובים ומאמן בכיר מעממי יוגוסלביה לשעבר. בהחלט אחת שיכולה לעשות לך הרבה צרות.
כמו בכל פתיחת משחק, דן אוטורו קלע בלי הפסקה בצבע והעלה שוב את השאלה למה מפסיקים למסור לו אחרי כמה דקות. ההבדל ממשחקים קודמים היה שהפעם הזריקות של ואסיליה מיציץ' נכנסו כבר מהפתיחה באחוזים גבוהים (למרות שהיו ביניהן כמה קשות ומאולצות). כשזה קורה, לצד התרומה הקבועה של אלייז'ה בראיינט וביום קליעה טוב של קולין מלקולם ואיש וויינרייט – קשה מאוד לעצור את האדומים אם אין לך קבוצת הגנה יוצאת דופן. הפועל סיימה את הרבע הראשון ב-19:34, קצב צבירת נקודות של גולדן סטייט בימיה היפים.
עכשיו תבינו, בעיניי אין דבר מפחיד יותר מזה שהקבוצה שלך מובילה בהפרש עצום כבר מההתחלה. ב-90 אחוז מהמקרים זה נגמר גרוע. כמעט תמיד, בשלב כלשהו מתחילה שאננות, הריכוז יורד, וברגע שההפרש מצטמצם קצת נוצר לחץ, התפקוד מתדרדר וזה מסתיים בבכי. לשמור על הפער לאורך כל המשחק ולעבוד ברציפות כמו מכונה זה אולי האתגר הכי קשה שיש.
והפועל? 15 ההפרש מהרבע הראשון הפכו די מהר ל-33 במהלך השני. שחקני הספסל נכנסו והראו שוב כמה טוב היה החיזוק שהקבוצה עשתה. יש שם עכשיו שתי חמישיות ברמה שווה, בדיוק מה שצריך כדי להצליח ביורוליג. הפועל לא הייתה צריכה לעשות שום דבר מיוחד, שום דבר מתוחכם, רק לשחק בפשטות על יתרונותיה, להשקיע בהגנה, ולבולוניה לא הייתה שום תשובה. זה נגמר בהפרש של 18 נקודות, והמספר מרמה. הפער היה גדול בהרבה. בגלל ההפרש ראינו גם לא מעט מבר טימור וים מדר. פייר, בסגל העכשווי הישראלים באמת לא חיוניים, אבל איזה כיף לראות את טימור. האיש לא נגמר. שחקן יורוליג לגיטימי לחלוטין, וחבל שלא הבינו את זה לגביו כבר לפני עשור. היה יכול לעשות קריירה גדולה אף יותר.
אחרי שני ניצחונות השבוע מול קבוצות מהדרג השני, הפועל מגיעה עכשיו לישורת האחרונה של העונה כשמצפה לה שורה של משחקי צמרת. זה יהיה סיפור אחר לגמרי, אבל טוב להגיע לשם במצב רוח מרומם, בכושר טוב, במרחק שני משחקים מהמקום השביעי. זה רגע האמת. במובן מסוים - עכשיו העונה של האדומים באמת מתחילה.
