מאבק האליפות מרתק. הקצב גבוה, הדרמות מספקות, מספרי הקהל שוברים שיאים והתחתית רותחת כמו סיר לחץ. לכאורה, הכל נראה בריא. אבל דווקא ברגע שבו הכדורגל הישראלי מרגיש חי, נושם ורלוונטי הגיע ביום חמישי ריאליטי צ'ק קטן, כזה שלא נעים להסתכל לו בעיניים.
הכוונה כמובן לפתיחת שלבי הנוקאאוט בליגה האירופית ובקונפרנס־ליג. על הדשא ראינו קבוצות מקוסובו, צפון מקדוניה, סלובניה, בוסניה. מדינות שבעבר היינו בטוחים שהן נמצאות דרגה או שתיים מתחתינו, בטח ברמת המועדונים. בליגת האלופות ראינו את בודה/גלימט הנורווגית מדהימה את אינטר. לפני 30 שנה היינו קוראים לקבוצה כזאת "דייגים". היום הם אלה שמראים לנו איפה באמת הכדורגל הוא חצי מקצועני. וזה החלק הכואב באמת: לא צריך להרחיק את הכדורגל הישראלי מאירופה – הוא הדיח את עצמו כבר באוגוסט.
מכבי ת"א היא היחידה שבכלל מנסה. אפשר לבקר אותה מקצועית, אפשר לצחוק על התוצאות, אבל עובדתית היא היחידה שנשארה באירופה בחורף. חשבון הבנק שלה התחזק, המותג האירופי שלה התחזק, הניסיון נצבר. בזמן שהתקשורת והאוהדים עסוקים בעיקר בלעג להשפלות שחטפה, היא לפחות הייתה שם. היתר נשלחו הביתה מזמן.
כרטיס לשום מקום
יש משהו כמעט טרגי בדרך שבה הכדורגל הישראלי נאחז בעבר. פעם ניצחנו את מנצ'סטר יונייטד. פעם ניצחנו את סלטיק. הפועל ת"א עשתה מסע אירופי מופלא. מכבי חיפה הייתה בליגת האלופות. הכל נכון. הכל קרה, הכל לפנתיאון. אבל בהשאלה מהסדרה הכי טובה שנעשתה אי פעם, "הסמויה", הבעיה עם "הימים ההם" היא שהם "הימים ההם". הם נגמרו. חלפו. עברו.
בזמן שאנחנו התווכחנו על מספר הזרים, ובכינו כמה קשה לארח מחוץ לישראל, "הדייגים" התאמנו בכדורגל. הם בנו מחלקות נוער, שיפרו מתקנים, אימצו מודלים מקצועיים, וניצלו את ההזדמנות האדירה שנתנה אופ"א בדמות הרחבת הליגה האירופית והקמת הקונפרנס-ליג.
בכל עונה שבה יש לישראל נציגה אחת בלבד בליגות האירופיות (במקרה הטוב) היא עונה שבה אנחנו צוברים מעט נקודות ומתרחקים עוד צעד מהאפשרות לשלוח יותר קבוצות למפעלים. אבל השאלה האמיתית היא אחרת: בשביל מה בכלל צריך עוד כרטיסים לאירופה אם אין כוונה אמיתית להשתמש בהם? הרי התסריט חוזר על עצמו כל שנה.
עוד מעט ייגמר מאבק האליפות – לדעתי הוא ייסגר מוקדם מהצפוי – ואז יתחיל הנרטיב הקבוע: "הקרב על הכרטיס לאירופה". מקומות 2־3 יהפכו פתאום לקרב יוקרתי, גביע המדינה אולי יכניס גם את המקום הרביעי למשוואה. מאמנים ידברו על כמה חשוב להם להשיג אותו. כולם יקנו את ההצגה הזו.
ביולי, כשמתחיל שלב המוקדמות של המפעלים האירופיים, המועדונים שלנו כבר מדברים אחרת. פתאום הקבוצות לא מוכנות. פתאום אין כושר משחק. פתאום חסרים שחקנים. פתאום המאמן חדש ועדיין לא למד את השחקנים. פתאום היריבות "התקדמו מאוד". פתאום מגלים שהקבוצה מהליגה הסלובנית או מהליגה האלבנית היא לא מה שחשבנו. באמת? לא שמנו לב.
3 צפייה בגלריה
קיבלו שישייה מליון. אבל לפחות הם שיחקו באירופה. מכבי ת"א
(צילום: REUTERS/Marko Djurica)
חיים בתוך בועה
הכדורגל הישראלי חי בנוחות בתוך הבועה המקומית. הליגה תחרותית יחסית. הקהל חוזר, וזה נהדר. המאבקים הפנימיים מעניינים. אבל הם מסתירים את מצבנו האמיתי ביחס לאירופה. היבשת הישנה לא מחכה, לא אכפת לה אם האלופה תהיה באר־שבע, בית"ר ירושלים או בני ריינה.
כדי להצליח באירופה, לא מספיק למלא אצטדיונים. צריך יציבות מקצועית. צריך מחלקות נוער שמייצרות שחקנים ברמה אירופית. צריך שיטות אימון מודרניות. צריך סקאוטינג חכם. צריך תרבות מועדון. ובעיקר, צריך רצון אמיתי להשתייך לשם. כרגע, לרוב המועדונים בישראל אין את זה. יש רצון לתארים מקומיים. אין רצון אמיתי להתחרות באירופה. אם היה כזה, הן היו סוגרות את הסגלים כבר ביוני ולא מגיעות למשחקים הכי חשובים בעונה לא מוכנות.
ביום חמישי קיבלנו תזכורת כואבת, אבל חשובה. אירופה ממשיכה קדימה. הקבוצות הקטנות של פעם הפכו למועדונים מקצועיים. אנחנו נגיע לשלבים המוקדמים בעונה הבאה, נחפש את הקבוצות הקלות ונגלה שאנחנו ההגרלה הנוחה. הקבוצה מקוסובו חולמת לקבל את מחזיקת הגביע הישראלית.
אנחנו עדיין מספרים לעצמנו על מנצ'סטר יונייטד של 2002, על מילאן ועל לוקומוטיב מוסקבה. וזוכרים שמכבי ת"א ניצחה את איאקס? זמנים טובים בסך הכל. מותר להתגעגע. אסור לחיות בעבר. אנחנו מפנטזים על עולם שלא קיים יותר. וכדאי שנפנים את זה. גם אם אופ"א תגדיל את ליגת האלופות ל־40 קבוצות, הסיכוי של האלופה הישראלית להגיע לשם יהיה מזערי.
הליגה מייצרת סיפורים מרתקים. האם היא טובה? לא. האם זה מעיד על התקדמות כלשהי? לא. כל מי שאומר את זה מתויג כ"חמוץ", שמנסה לקלקל את החגיגה. אבל אז רואים מה קורה באירופה. בשלבים מתקדמים, במשחקי ראש בראש מול צ'לסי ורומא, נראה קבוצות שאצלנו בראש שייכות לליגות מדרג ב' או ג', ולא נבין מה יש להן שאין לנו. גם בעוד עשר שנים נמשיך לשאול איך "הדייגים" שוב עקפו אותנו, ננסה להבין מה סוד הקסם שלהם. זה מאוד פשוט: להם אכפת, לנו יותר חשוב לנצח בדרבי או להגיע מוכנים למשחק החוץ הקשה מול סכנין.
