בשלב מסוים של סשן הצילומים עם רביעיית הסייפים, יובל פרייליך - אלוף אירופה 2019 - מוחה זיעה ממצחו. "שאלת מה ההבדל בין מדליה אישית לקבוצתית? הנה הדוגמה", הוא אומר. "בצילומים לבד זה אתה והצלם, טיק־טיק־טיק, זהו. פה צריך את כולם ביחד, מתואמים, להרכיב את התמונה. זה משהו שלוקח זמן".
האמת? גם התיאום הזה בין ארבעת חברי נבחרת הגברים בדקר, סגני אלופי אירופה הטריים, לקח זמן. אחרי ההישג באליפות בטורקיה הם חזרו לשגרה במחנה אימונים בווינגייט, עם נבחרות קנדה, אוקראינה ואסטוניה. המטרה: לזכות במדליה גם באליפות העולם הנערכת השבוע בקהיר (המוקדמות ייערכו מחרתיים, ושלבי הגמר ביום שישי). הצלחה כזו תבטיח דירוג לקראת תחרות הקריטריון בשנה הבאה, ותפתח את הדרך לכרטיס לאולימפיאדת פריז 2024.
עבור פרייליך (27) זו הייתה המדליה השנייה באליפות היבשת. לפני שלוש שנים הגיע למקום הגבוה ביותר בפודיום, והזכייה הזו לא ממש שינתה את חייו. "מדליה היא מדליה", הוא מסביר, "אבל התחושה בין האישי לקבוצתי שונה".
שתיהן מרגשות באותה מידה?
"לא. לזכות במדליית זהב באליפות אירופה זה משהו אחר. אבל אין פה משהו יותר או פחות טוב. מה שכן, זכייה במדליה כקבוצה יותר מספקת ומהנה. הצלחנו כולם ביחד. כל אחד בא מהזווית שלו ונתן את התרומה שלו".
ולמרות שתי המדליות, נשארת ספורטאי אנונימי. זה מתסכל?
"אם הייתי רוצה להיות סלב, הייתי עוזב את הסיוף מזמן. לצערנו, זה לא ענף בשביל להיות בו מפורסמים. לפחות בינתיים. כשתהיה לנו מדליה אולימפית או באליפות עולם, אנשים יכירו יותר את הענף ואת הספורטאים, כמו שקרה עם הג'ודו. לא בשביל זה אני נמצא בענף".
פרייליך: "לזכות במדליית זהב באליפות אירופה זה משהו אחר. אבל אין פה משהו יותר או פחות טוב. מה שכן, זכייה במדליה כקבוצה יותר מספקת ומהנה. הצלחנו כולם ביחד. כל אחד בא מהזווית שלו ונתן את התרומה שלו"
פרייליך סיים בשנה שעברה תואר במשפטים ונמצא בעיצומה של התמחות במשרד עורכי דין בגבעתיים, שם מנסים להתגמש איתו ככל הניתן. "אין פרנסה בסיוף", אומר הסטאז'ר. "מדליה באליפות עולם אולי תביא ספונסרים. יש לנו גם מלגה מהוועד האולימפי. שאר הזמן? לחלוטין תשוקה ואהבה".
הניסיון להגיע לאולימפיאדת טוקיו לא הצליח.
"הקריטריונים מאוד קשים. כשניסיתי לעשות את זה לבד בתחרות היחידים, התמודדתי עם סייפים אירופים והבנתי שצריך ניסיון אחר. כשהקבוצה מאחוריך יש רוח גבית, יותר מוטיבציה. אחד דוחף את השני. מ-2013 אנחנו מנסים להגיע לאולימפיאדה, כך שעכשיו זה הקמפיין השלישי. ברגע שנכנסים כקבוצה, כל אחד משתתף גם ביחידים. מה שנקרא שתי ציפורים במכה אחת".
איך הרמה בישראל יחסית לעולם?
"בדקר גברים הרמה בארץ גבוהה, אנחנו בסדר. כדי להשתפר לרמות גבוהות יותר אנחנו צריכים יותר מחנות אימונים עם סייפים ממדינות אחרות".
"הרבה ניסיון ודם טרי"
המבוגר בחניכים של המאמנים אלכסנדר איבנוב הישראלי ואנג'לו מאצוני האיטלקי הוא גרגורי "גרשון" בסקין (35), מאמן סיוף בעצמו. למחנה האימונים הגיע משוודיה, שם הוא מתגורר. הוא כבר מורגל לחיים בין מדינות. "הייתה תקופה שגרתי בקייב עם אשתי, ילידת המקום. עברנו לשוודיה לפני חמש שנים, כי הציעו לי לעבוד במועדון סיוף בשטוקהולם", הוא מספר.
בתור הוותיק בחבורה, איך אתה רואה את מה שעובר הענף בשנים האחרונות?
"יש שיפור, ובכל פעם שוברים שיאים מחדש. אם בעבר רק קדטים ונוער היו זוכים במדליות בתדירות גבוהה, עכשיו זה הגיע לבוגרים. אנחנו מנסים להתמקצע כמה שיותר, ולהגיע הכי רחוק שאפשר".
5 צפייה בגלריה
"כדי להשתפר לרמות גבוהות יותר אנחנו צריכים יותר מחנות אימונים עם סייפים ממדינות אחרות"
(צילום: יובל חן)
אתה משמש כמנטור לצעירים בנבחרת?
"בפן הקבוצתי זה חשוב שיש מישהו עם ניסיון. צריך לתת להם הרגשת ביטחון, שימשיכו לעשות מה שהם יודעים. אף אחד לא יכעס אם יהיו טעויות. אני מעודד או מנחה במה שצריך. פער הגילים מצביע על עומק והמשכיות, וזה משהו שכיף לראות".
הגיל שלך הוא לא משהו יוצא דופן בסיוף, נכון?
"בדקר אפשר לזכות במדליה כשאתה בן 17, והיה אלוף אולימפי כזה, או בגיל 35. באסטוניה יש סייף שזכה באליפות עולם בפעם הראשונה בגיל 30, ואחר כך זכה עוד פעמיים".
"אני מקבל צמרמורת"
עידו הרפר (31), עובד במחלקת מכירות ושיווק בחברת סייבר, הוא היחיד מבין הארבעה שגם עלה לשלב 64 האחרונים בתחרות היחידים, שייערך היום. הוא נמצא בענף מספיק שנים כדי לתאר את ציר ההתקדמות: "זה מדהים. סשה ואנג'לו, המאמנים שנכנסו בשנתיים האחרונות, הביאו הרבה מקצועיות ואנרגיות חדשות. הם לקחו את האימונים צעד קדימה, זה משהו שחיכינו לו הרבה זמן".
היית בכמה אליפויות עולם. במה זו תהיה שונה?
"קודם כל, רק מלדבר על אליפות עולם אני מקבל צמרמורת. מדובר בתחרות הכי חשובה בשנה, חוץ מהאולימפיאדה. בעבר סיימתי פעמיים או שלוש במקום התשיעי, ממש פסיעה מהשמינייה שעולה לגמר. הפעם, כקבוצה, זה שונה. התחושות אחרי המדליה באליפות אירופה היו נהדרות. יובל, גרשון ואני נמצאים כמעט עשור בתוך זה, ותמיד הרגשנו שאנחנו שם. סוף־סוף זה התחבר והצלחנו לזכות במדליה בתחרות מטרה כמו אליפות אירופה".
איך השילוב עם ספורטאי הצעיר ממך ב־11 שנים?
"מצוין. מאוד שמחנו שמישהו מהצעירים נכנס והשתלב טוב בקבוצה. זה חשוב לנו שיהיה את החבר'ה עם הניסיון, כמו שגרשון ואני מביאים, וקצת דם טרי שנכנס למערכת, מביא אנרגיות ודברים חדשים. אני משתדל לעזור אם צריך. לפעמים קורה שתוך כדי הקרבות בקבוצות, 'המנוסים' יותר רואים דברים שהצעירים פחות מסוגלים עכשיו. ביחד עם המאמנים אנחנו מגשרים על הפערים בכל מיני דרכים".
"החברים קוראים לזה מקלות"
אותו "דם טרי" הוא יונתן כהן (19), חייל־ספורטאי מצטיין ממעלות תרשיחא, שלא צפה מעולם בנציג ישראלי בענף באולימפיאדה. הפעם האחרונה שישראל שלחה נציגות לענף (שתי סייפות) באירוע הספורט הגדול בעולם הייתה בבייג'ינג 2008, כשכהן עדיין היה בגן. אם שלושת המנוסים סיפרו כמה הם חיכו למדליה, לסייף החדש בקבוצה היא הגיעה בתחרות הראשונה שלו בבוגרים. "זה היה טירוף. לאט־לאט אני מעכל את ההצלחה הגדולה", הוא אומר.
איך הגעת לענף?
"הייתה לנו ביישוב אלופת עולם לנוער, אלונה קומרוב, וכמחווה עשו לכבודה שילוט גדול. ראיתי את קבלת הפנים, התעניינתי בענף, והלכתי לנסות. בהתחלה היה קצת קשה, כי החברים דוחפים אותך לשחק בכדור או לצאת לבילויים, אבל אבא שלי אמר לי: 'תישאר עוד קצת, רק פעם־פעמיים בשבוע', ולאט־לאט התחלתי להתאהב בספורט הזה".
אילו תגובות אתה מקבל?
"כשאני מעלה תמונות באינסטגרם, הרבה פעמים החברים קוראים לזה 'מקלות'. אני מסביר למי שצריך מה זה סיוף, ושזה הרבה יותר מלשחק עם החרב. זה ספורט חשיבתי, עם הרבה אינסטינקטים, תזוזה".
איך זה מרגיש להיות הכי צעיר בקבוצה?
"לפעמים טיפה מלחיץ, כי אין לי ניסיון. החבר'ה מרימים, מרגיעים. גם סשה ואנג'לו נמצאים בתמונה כמאמנים, הם הכניסו אותי לנבחרת. זה קרה מהר, אבל לא סתם. התאמנתי בלי סוף. אני מתאמן כל יום, פעמיים ביום, בוקר וערב. האימונים במעלות, ואני נוסע הרבה לווינגייט. קצת קשוח, אבל לא נורא".
גרגורי בסקין: "אם בעבר רק קדטים ונוער היו זוכים במדליות בתדירות גבוהה, עכשיו זה הגיע לבוגרים. אנחנו מנסים להתמקצע כמה שיותר, ולהגיע הכי רחוק שאפשר"
לא היית בהלם מהתחרות הראשונה בבוגרים, שהכל הלך חלק?
"הייתי מוכן. התאמנתי קשה כדי להגיע לתוצאה הזאת. לא היו צריכים להגיד לי אפילו מי הספורטאים שנתחרה מולם, הכרתי את כולם. האופי שלי הוא לא לספור יותר מדי את מי שנמצא מולי. אני נותן את הכבוד הראוי, אבל בא לנצח. אני רוצה להגיע לפריז, יודע שהדרך ארוכה, ומאמין שאצליח להיות שם".
השבוע יעלו ארבעת הסייפים לזירה החשובה במצרים. הסיפור המפורסם של אלכסנדר דיומא משנת 1844, "שלושת המוסקטרים", מגולל את עלילותיהם של שלושה גיבורים – אתוס, פורתוס ואראמיס – שיחד עם חברם ד'ארטניאן (המספר), לחמו למען עתיד טוב יותר בצרפת של המאה ה־17. החבורה הישראלית תקווה להגיע גם לבירתה, כשהמטרה דומה: להילחם למען עתיד ענף קטן עם שאיפות גדולות. וגם המוטו של הספר מסכם מצוין את הריאיון: "אחד למען כולם, כולם למען אחד!".
פורסם לראשונה: 11:10, 19.07.22
