עושה שריר, חורץ לשון, מפזר חיוכים. אי־אפשר היה לפספס את תומר שוסטר באליפות אירופה בשחייה שננעלה שלשום בפריז. הוא שמר על הריכוז המוחלט שאיתו מגיעים לזינוק למים, אבל גם ידע לתבל את זה בהמון כיף ושמחת חיים שהבליטו אותו בתוך המשלחת. וזה לא שהצד המקצועי נפגע בשל כך – שוסטר ניפץ שני שיאים ישראלים שהחזיקו קרוב לעשור, ב־50 ו־100 מ' גב, ובמשחה הראשון גם דורג חמישי בגמר. מכל הבחינות, הוא היה כוכב הנבחרת בתחרות.
"אני אדם שמח, מאושר", הוא מסביר את פשר הפוזות שלו למצלמות. "אני בהתחלה מחייך, אבל המצלמה לא יורדת אז מחליפים פרצוף, אני עושה משהו מצחיק". בראיון מיוחד מפריז, רגע לפני החזרה לישראל, הוא מספר על האליפות שהאירה לו פנים, על התחרות שהחזירה אותו מפרישה ואיך 7 באוקטובר השפיע על הקריירה שלו.
גלריה
"אני בהתחלה מחייך, אבל המצלמה לא יורדת אז מחליפים פרצוף, אני עושה משהו מצחיק". תומר שוסטר בפוזה אופיינית
(צילום: סימונה קסטרווילארי)
"כל החיים נתתי הכל"
שוסטר בן ה־22 נהנה מפריחה מאוחרת. הוא לא עבר באף נבחרת קדטים ונוער בתור שחיין צעיר ממושב תלמי יפה שבעוטף. עכשיו הוא מתרגל לעובדה שהתפרץ בבת אחת לתודעה של חובבי הספורט בארץ, עם 24.36 שניות ב־50 גב ו־53.39 שניות במרחק הכפול.
"אני תמיד שואף להגיע הכי גבוה, ואיפה עושים את זה? בבמות הבינלאומיות", אומר שוסטר. "שם זאת הרמה הכי גבוהה, שם מראים יכולת. שאלתי באחד האימונים את מאמן הנבחרת ליאוניד קאופמן מה מבדיל בין מקום 16 לגמר. הוא ענה שזה ביצוע משימה מורכבת. חשבתי על זה כאתגר, לא כקושי. העבודה שלי באימונים הייתה נכונה. במים הרגשתי מותש, כאב לי הגוף אחרי כל אימון משקולות. אף אחד לא מבין את זה באמת. כל החיים נתתי הכל, גם בשיאים".
הכל מתגמד לעומת הרגע שבו אתה מרים את הראש ורואה ששברת שיא לאומי. ואז עוד אחד.
"מנהל הנבחרות יעקב טומרקין חיכה שמישהו ישבור את השיא שלו ב־100 (אדם מרעאנה השווה אותו בעבר, ס.א), וכשזה קרה הוא הביא לי חיבוק וכיף. התמונה של כל הנבחרת מעודדת אותי בחצי גמר 50 גב לא תצא לי מהראש, זה חימם את הלב".
איך אתה מסכם את ההופעה באליפות?
"איפשהו בין סיפוק, אושר וכיף. לא יודע אם הפתעתי את עצמי. אני לא אוהב לדבר על זמנים לפני מקצה, זה מסיח את הדעת, מוציא מהפוקוס. אני חושב על גמרים ולשחות מהר. ידעתי שכדי להגיע לגמר צריך להיות מהיר יותר משיא ישראל, כן? הרמה מטורפת. זה נותן דרייב. פתאום זה לא לצפות מהצד, זה לדעת שאני נמצא שם גם".
"לא יודע אם הפתעתי את עצמי". שוסטר בבריכה
(צילום: סימונה קסטרווילארי)
"עד אותו רגע הרגשתי שאני בסוף הקריירה, כי לא הייתי בטופ והתוצאות שלי לא היו מדהימות. גם כל החברים מסביבי בשירות צבאי משמעותי, בבית דיברו איתי על שירות קרבי. זאת הייתה דילמה לילד בן 18 שאין לו מושג חוץ מהשחייה. אני מאמין באלוהים, מאמין שהוא כיוון אותי לזה מהרגע שנולדתי"
ההזדמנות האחרונה
לפני שלוש שנים בזמן הזה, שוסטר עוד התאמן בקבוצת שחייני הנגב בהדרכתו של אמיר "פיש" כהן במועצה האזורית שער הנגב, סמוך לכניסה לשדרות, 20 דקות מקסימום מתלמי יפה. הוא לא התבלט, אבל החליט להמשיך באימונים למרות שכבר הכין את עצמו מנטלית לכך שהפרק הזה בחייו הולך להסתיים. "כבר הייתי בגישה שזהו", הוא נזכר. "הגעתי לתחרות במכון וינגייט בידיעה שאני מגיע למקצה האחרון. באתי ליהנות, הייתי שמח, שרתי. קפצתי למים, ונגעתי בקיר אחרי 57.16 שניות ב־100 גב. זאת תוצאה ששווה ניקוד בינלאומי והקנתה לי מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא".
לא חשבת שזה יקרה?
"קודם כל תפסתי את הראש. לא ידעתי שאני יכול להגיע לזמנים כאלה, בטח כשבאתי באווירה כל כך משוחררת. השירות שלי היה אמור להיות רגיל, משהו באיזה בסיס, הייתי משובץ למ"ח הטכני של חיל האוויר. עשיתי חושבים עם עצמי: להתמקד בשחייה או להמשיך במסלול הרגיל. למזלי, הגיוס שלי היה מאוחר והיה לי זמן לחשוב. אמרתי 'אולי יצא מהשחייה משהו'. וואלה, יצא משהו גדול, מלא דברים טובים".
לפני כן, מה הוביל למחשבות על פרישה?
"עד אותו רגע הרגשתי שאני בסוף הקריירה, כי לא הייתי בטופ והתוצאות שלי לא היו מדהימות. גם כל החברים מסביבי בשירות צבאי משמעותי, בבית דיברו איתי על שירות קרבי. זאת הייתה דילמה לילד בן 18 שאין לו מושג חוץ מהשחייה. אני מאמין באלוהים, מאמין שהוא כיוון אותי לזה מהרגע שנולדתי".
"אמרתי 'אולי יצא מהשחייה משהו'. וואלה, יצא משהו גדול, מלא דברים טובים"
(צילום: סימונה קסטרווילארי)
ובתקופה שאחרי התחרות ההיא, לא היו דיבורים על הצטרפות לנבחרת?
"לא. שחיתי כל יום רק באגודה, ואז הגיעה המלחמה".
לשחות למרות הכל
"ב־7 באוקטובר לא הגיעו אלינו המחבלים, ברוך השם, אנחנו רחוקים מהגדה", מתאר שוסטר. "לא פינו אותנו, אבל האזור של שער הנגב חטף חזק. המאמן פיש גר בקיבוץ מפלסים, שאליו כן נכנסו מחבלים. אני מכיר אנשים מנחל עוז, בארי וכפר עזה. היו הרבה הלם וחוסר ודאות בהתחלה".
איך בכלל חוזרים לשחות?
"אבא שלי, אלון, לא אהב שהדברים נתקעו. הוא חיפש בשבילי אגודה טובה באזור. מכבי ראשל"צ הייתה הכי קרובה, במרחק שעה, ושם הוא דיבר עם יעל אשכנזי, המאמנת שלי, ואמר לה שהכל מושבת. קיבלו אותי בזרועות פתוחות. שבוע האימונים הראשון גרם לי להבין מה זה אימוני שחייה, וזה היה אחרת: התרגילים, הרמה. התלהבתי מאוד, והחלטתי להישאר שם גם כשהדרום התחיל לחזור לעצמו. מצאנו דירה קרובה לבריכה כדי שהשחייה תהפוך לתכלית החיים. המעבר הזה עשה לי פלאים, פיתח אותי כאדם. עברתי לגור לבד והפכתי לעצמאי. בהמשך השנה קבעתי קריטריון לאליפות אירופה 2024, ונהניתי שם מאוד. אני זוכר את ההתרגשות של הפעם הראשונה".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
ניסית לצאת לקולג'?
"התחלתי לדבר עם קולג' בקנטאקי בשנה שעברה וזה לא עבד. רציתי את החוויה של לחיות בחו"ל, אבל פחות ללמוד. אני רואה את החבר'ה חוזרים עכשיו לפה עם משימות, שיעורי בית, לחץ. הכל מכתוב, תחושת הפספוס עברה. אני אחראי לבחירות של עצמי, ואני גם ככה שונה. לא אוהב מסגרות וללכת במסלול הרגיל. גם לעזוב את הבית בגיל 19 ולעבוד כמציל במקביל כדי לממן את הכל זאת חוויה. עכשיו ספידו תומכים בי בציוד".
אליפות העולם בשנה הבאה בבודפשט תהיה השנייה של שוסטר, והפעם ההכנה אמורה להיות יותר אופטימלית. אמרנו כבר שלא מדובר בבחור קונבנציונלי? במאי שעבר הוא החליט לקפוץ מצוק בחוף פלמחים: "היה שם סלע ענק ונחתתי עליו", הוא משחזר. "כל האצבעות עשו אחורה פנה. יצאתי מדמם, על רגל אחת. בבית החולים התגלה שיש שבר בעצם המסרק ופריקה של שלוש אצבעות. שלושה חודשים לא הייתי אמור לדרוך על הרגל. אמרתי לרופא: 'עוד שלושה חודשים אני אמור להיות על המקפצה בסינגפור'. עבדתי מאוד ממוקד, שחיתי רק ידיים. הסתכלתי על חצי הכוס המלאה כל הזמן, לא ויתרתי".
הפעם תשמור על עצמך, כי בבודפשט כבר אפשר לקבוע קריטריון לאולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028.
"אני מכוון לשם, אבל יש עוד זמן. בואי לא נדבר על זה. לא נפתח פה".
