הזיכרון הראשון של רוח השם גורדון בכל מה שקשור לשם המיוחד שלו הוא אמוציונלי מבחינתו, אפילו די טראומתי. בצעירותו הוא לא חשב על הייחודיות שבו, אלא יותר על השוני. לא קשה לנחש שהילדים האחרים צחקו עליו וגרמו לו להרגיש מובך בשל תשומת הלב שקיבל, בין אם רצה ובין אם לא. אבל השילוב הזה בין ההשפלות שחווה לבין האמונה החזקה בדרך והשם המחייב – תרתי משמע – הוא בדיוק מה שבנה אותו, לדבריו, והפך אותו לאחד הלוחמים הטובים בעולם באיגרוף תאילנדי ומדליסט הכסף הטרי ממשחקי העולם שנערכו בסין.
עבר בערך עשור מאז שסיים את בית הספר היסודי, אבל בראיון שקיימנו איתו מורגש שהמתאגרף בן ה־21 עדיין חי לפרקים את התקופה ההיא. "היו שרים לי 'הרוח נושבת קרירה', וזה עוד החלק העדין. תמיד התביישתי בשם שלי, וגם כשהייתי רוצה להגיד בקצרה שהשם שלי הוא רוח, זה היה מוזר, שונה. התחילו לקרוא לי 'רוח אוויר', זה היה לא נעים. באיזשהו שלב התבגרתי והבנתי שאני טוב בלהתאגרף, והשם הזה ייצג אותי. זה סוג של אחריות להיות עם שם כזה".
כלומר?
"אני לא יכול להיות בן אדם רע עם שם כזה, אני צריך להיות אדם טוב. השם המלא שלי הוא רוח השם בחיינו. אני לא יכול להתנהג איך שבא לי אלא בצורה מכבדת, עם ערכים טובים. ככה ההורים שלי חינכו אותי. אני מייצג משהו שלא קשור לזירה, אלא לחיים עצמם".
הוא אחד משבעה אחים ואחיות, שכולם נושאים את שם אלוהים: עוצמת השם, תשורת השם, אמונת השם, כיבד־יה השם, שמחת השם בליבנו, רוח השם ובן הזקונים אהבת השם, גם הוא מתאגרף. אמם, ילידת הונג־קונג ובעלת שורשים מתאילנד והפיליפינים, התגיירה לאחר שפגשה את ד"ר עזריאל גורדון, ושינתה את שמה לחנינת השם. אב המשפחה הלך לעולמו לפני ארבע שנים, ומאז האם מלווה בעיקר את הבנים הצעירים בתחרויות. גם לראיון שנערך במועדון האיגרוף בזכרון יעקב היא התייצבה לצד רוח השם.
"השמות האלה הם חלק מהמסע הרוחני שלנו", מסבירה האם. "לא חשבתי על מה יגידו השמות. בעלי מגיע מהעדה האשכנזית ורצה לתת להם שמות של קרובי משפחה. אני רציתי לתת להם זהות, שיהיו מי שהם ולא אף אחד אחר. כן, בהתחלה ליגלגו. עכשיו, כשהם זוכים במדליות, אף אחד כבר לא צוחק עליהם. רוח השם נראה אסייתי, אהבת השם נראה מעורב, מאוד ישראלי".
"כשהכרתי את עזריאל התעניינתי ביהדות", מספרת חנינת השם על הכניסה שלה לדת. "הוא לא היה דתי, ואני נעשיתי דתייה, החזרתי אותו חזרה ליהדות. עברנו לארה"ב, ואחרי כמה שנים אמרתי לו שאני רוצה לעלות לישראל. הוא לא היה מוכן, אבל אני הייתי נחושה שפה הייעוד שלנו כיהודים.
"אני אוהבת ביהדות את כל מה שקשור במשפחה, להיות ביחד. אין אף דת כזו. בנצרות מתאחדים פעמיים בשנה, וביהדות המשפחה חשובה. יש גם את האהבה לילדים, בהרבה מדינות אין ילודה גבוהה, אנשים לא רוצים ילדים. כן, זה יקר לגדל ילדים, במיוחד באסיה. אני לא רואה את זה ככה: צריך ללמד אותם מהבסיס לעבוד קשה ואז לא הכל סובב סביב כסף. זה לא רק באסיה, גם באירופה יש כלבים במקום ילדים. אנשים רוצים לבזבז את הכסף שלהם על עצמם. המנטליות בישראל שונה, גם למי שלא דתי כאן יש שלושה־ארבעה ילדים. הגענו לישראל עם שלושה ילדים, וראיתי כמה זה שונה".
רצית להיות יהודייה?
"כמובן. התהליך לא היה קשה בשבילי, כי בפנים הייתי מוכנה. אחרי שסיימתי את הגיור, גיליתי שיש לי שורשים יהודיים מהצד של אמא שלי. סבתא שלי במקור מספרד. הרב שגייר אותי אמר שחזרתי חזרה לאנשים שלי, כי כשגדלתי הרגשתי אבודה, שמשהו חסר לי. כשהגעתי לפה בפעם הראשונה, בכיתי. הרגשתי שאני בבית. גרנו בירושלים, טבריה, אפרת, שילה ועכשיו זכרון".
בשם האב
"ספורט ומורשת אורח חיים בריא הגיעו מאבא שלי", מספר רוח השם. "הוא היה מפתח גוף בצעירותו, התחיל לימודי כירופרקטיקה והפך לאחד הטובים בארץ בתחום. אנשים באו אליו מכל רחבי ישראל. ההורים רצו שנהיה סביב הספורט, אבא אמר שהגוף שלנו הוא כמו מקדש ואנחנו צריכים להתייחס אליו ככה, שאי־אפשר לאכול מה שרוצים".
אז אתה לא אוכל ג'אנק פוד בכלל?
"כשגדלנו היינו טבעוניים. לא היינו אוכלים חטיפים. היום אני כן אוכל קצת ג'אנק אחרי קרבות. אני צמחוני. לא ניסיתי אף פעם לאכול בשר, ואני מרגיש טוב עם זה".
היהדות הייתה חלק ממך גם?
"האמונה תמיד חשובה. אני מניח תפילין כל יום, משתדל לשמור שבת כמה שאני יכול. אני כן מתחרה בשבת. דרך ארץ קדמה לתורה, כמו שאומרים. אני עצמי לא לומד תורה, אבל יודע שבעתיד אתקרב יותר לדת. אלמד על היהדות, אתחזק".
אתה חובש כיפה?
"משתדל להיות איתה ביום־יום. יש לי גם שרשרת של תהילים".
האב למשפחת גורדון נפטר בשנות ה־70 לחייו. "אנחנו מרגישים את הכאב על האובדן בכל יום, זה עדיין קשה", משתפת האם. "רוח השם ואהבת השם היו עם עזריאל הרבה באימונים, בילו איתו. אנחנו מתגעגעים אליו. כשהילדים היו מתחרים, היינו מתחלקים בתחרויות, עכשיו אני מגיעה כמעט להכל, ממלאת גם את תפקיד האמא וגם האבא".
מבחן אלוהי
בתחילת החודש זכה רוח השם במדליית כסף במשחקי העולם. הוא הגיע עד לגמר, שם הפסיד ללוחם אוקראיני 30:27 בקרב צמוד. בתקופה שלפני המשחקים, שהם האירוע הגדול ביותר לענפים שאינם אולימפיים (מתאגדים בארץ תחת התאחדות אילת המסייעת להם כלכלית), השיל רוח השם ממשקלו קרוב לעשרה ק"ג כדי להגיע למשקל היעד של עד 57 ק"ג. השקילה נערכת כל יום, כך שגורדון "בילה" כחודשיים במשטר דיאטה. בלי להגיע לארוחות שבת, בלי להיפגש עם אנשים. המדליה הזאת הייתה התגשמות של דרך ארוכה.
"ניסיתי כמה ענפים כילד, כמו ג'ודו או קפוארה. באיגרוף תאילנדי יש הרבה יותר אקשן, טכניקות", הוא מסביר. "בתקופת הקורונה היו לי מחשבות לעבור ל־MMA, שזה שילוב של כל אמנויות הלחימה. טסתי לתאילנד, עשיתי מחנה אימונים והרעב והתשוקה חזרו. אני נתמך על ידי עירוני מעלות־תרשיחא, שם נמצא המאמן שלי אלכס דר, ולשנינו היו שתי מטרות ברורות: להתאמן פיזית בתאילנד והצבת יעדים. למרות שקשה להתקדם בספורט הזה בארץ, הבנו שמשחקי העולם יהיו היעד המרכזי".
עמדת במטרה עם מדליית הכסף. בעוד ארבע שנים תנסה ללכת על הזהב?
"גם עכשיו כיוונתי לזהב. לא הייתי מוכן להסתפק בשום דבר אחר. לגבי העתיד, לא יודע להגיד בוודאות שאהיה שם. זה תלוי בתחושות. הקריירה של לוחם איגרוף תאילנדי מלאה בפציעות, חיתוכים במשקל, דיאטות, אימונים אינטנסיביים. זה בסוף שוחק".
מרגישים הקלה עם סיום המשחקים?
"כאילו סיימתי פרק בקריירה שלי. עכשיו אני יכול לקחת הפסקה – לטייל, לבקר את המשפחה בתאילנד. אני רוצה להודות למכבי ספורט, לדופה, תאי טורס ולאיגוד האיגרוף בראשות רוני שואקה שתומכים בי. לאלוהים אני רוצה להודות על האתגרים שהוא מעמיד בפניי. על ההפסדים, הניצחונות. מאמין שהכל זה מבחנים שלו, וצריך להסתכל ככה על כל דבר בחיים, זה נותן הרבה כוח".
יש דור חדש שצופה בך?
"כן, הם מסתכלים עליי כדוגמה. אני מראה להם את הערכים שלי מלבד רוח הלחימה. ההשפלות שחוויתי על השם שלי ועל המראה שלי בנו אותי למה שאני היום. חוויתי הרבה גזענות כילד, אבל אני לא מאשים את הילדים. היה לי קשה, וזה הגיע למכות. הייתי חלש פיזית, הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך".
בגלל העבר קיבלת מוטיבציה להתחזק פיזית?
"אני לא יודע אם לקשר בין השניים, אולי בתת המודע חיפשתי מקום שנוח לי, שבו אני צומח. אהבתי את האתגרים שהספורט נותן לי, את האדרנלין. בשנים האחרונות הרגשתי שאני הופך מלוחם טוב בארץ לאחד החזקים בעולם".
יש תקווה שהאיגרוף התאילנדי ייכנס יום אחד למשחקים האולימפיים?
"כן, ואז הוא יקבל את הכבוד שמגיע לו. זה ספורט כל כך מלהיב, מלא אקשן, מהירות. הבעיה שהוא ענף אכזרי, מלא מכות".
פורסם לראשונה: 01:30, 24.08.25
