המלחמה שינתה אותי. ב-6 באוקטובר הייתי ספורטאי פראלימפי, אחרי תואר שני, שהחליט להקדיש את השנה הזו רק לדבר אחד – לרדוף אחרי החלום שלי ולהגיע למשחקים הפראלימפיים בפריז. כשפרצה המלחמה, הכל השתנה. במשך חמישה חודשים לא טסתי להתחרות. חברים שלי נהרגו. בן דוד שלי נהרג. ההסתכלות שלי על החיים השתנתה. אני כבר לא הייתי אותו עילי.
יובל יפה, בן דוד שלי, היה בשבילי כמו אח קטן. אני הלכתי למכינת תבור, והוא הגיע לשם ארבע שנים אחרי, נשאר כמלווה בוגר, והמשיך משם לשירות קרבי. למרות שקרע את הרצועה הצולבת בברך בגיל 17 והפרופיל הרפואי שלו ירד, יובל לא ויתר. הוא התעקש להיות לוחם, והגיע לחטיבה 7 בשריון. מהר מאוד הוא יצא לקורס קצינים, סיים אותו בהצטיינות, והפך למפקד מחלקה בקורס מפקדי טנקים. ביום הרביעי ללחימה, יובל נפל בכיסופים.
אני לומד ממנו עד היום, לוקח אותו איתי לכל מקום שאני הולך. בתוך האבל, אנחנו כמשפחה מנסים בכל יום לבחור בחיים. אחרי שיובל נהרג, החלטנו להקים עמותה לזכרו - "זוכרים את יובל יפה". אנחנו עושים הרבה דברים: במכינה, בשיריון, ובקהילה. ממשיכים את הטוב שיובל עשה, את הדרך שהוא התווה. איפה שהחיים שלו נעצרו – אנחנו ממשיכים. ממשיכים את הדרך שלו.
יובל תמיד אמר ש"מי שיכול לעשות – צריך לעשות". ככה הוא בחר להיות לוחם, להיות קצין, להיות איפה שהכי צריכים אותו. הוא הלך לכל מקום עם חיוך. גם במשימות שאף אחד לא רצה לעשות, יובל תמיד היה אומר: "תגידו כן, תתנדבו לזה". הוא ראה את האנשים שמאחורי הדברים. אני משתדל להיות קצת יובל בכל יום מחדש. הוא השאיר אחריו כל כך הרבה ערכים. ולפעמים, אני עדיין לא מאמין שהוא לא פה.
יובל היה ספורטאי – כדורגלן. הכדורגל היה חלק עצום ממנו, עד שפציעת הברך עצרה אותו. יחד עם קבוצת האוהדים של הפועל כפר סבא, הנצחנו אותו. שלשום (ראשון), כשהקבוצה עלתה מליגה ב' לליגה א', הרגשנו את יובל איתנו. הערכים שלו מושרשים עמוק בקבוצה. גם בעליית ליגה, יובל היה שם.
ב-7 באוקטובר איבדתי גם את יפתח יעבץ, קצין אג"ם במגלן. הקשר שלנו היה עמוק ומיוחד. זה התחיל מהיכרות משפחתית עם אבא שלו, גלעד, יו"ר עמותת מגלן, והתפתח לקשר קרוב עם כל משפחת יעבץ – ועם יפתח עצמו.
פגשתי אותו שלושה ימים לפני שנהרג, כשהגעתי להרצות למפקדי מגלן. יפתח ליווה אותי לרכב, וכשהגענו, הוא הציע לי להישאר לקפה. זכיתי לשיחה של 50 דקות, שאני זוכר כל מילה ממנה.
יפתח נפל ב-7 באוקטובר. הוא היה בין הראשונים שיצאו להילחם בנחל עוז. הגיע למקום הכי קשה, הכי מורכב, איפה שהיו צריכים אותו. הוא היה חודשיים לפני שחרור, תכנן תוכניות, חלומות, חיים.
יפתח היה טניסאי מוכשר. הייתה לו אפשרות ללכת למסלול של ספורטאי מצטיין – והוא ויתר על הכל כדי להיות לוחם במגלן, כדי לפקד. הוא ליווה אותי מקרוב בעולם הטניס הפראלימפי. התייעצתי איתו המון – על הטניס, על הדרך, על החיים. ישראל הייתה אמורה לארח טורניר גדול באוקטובר 2023, ימים ספורים אחרי אותה שבת שחורה. יפתח כבר תכנן לקחת חופש כדי לבוא וללוות אותי בטורניר. הוא היה אדם של עומק: ביד אחת ספר, ביד שנייה רובה. הוא השאיר לנו הרבה אור וכיוון להמשיך את הדרך שלו.
כשחזרתי להתחרות, בחרתי להנציח את שניהם. שיחקתי עם חולצה של יפתח, הזכרתי את יובל בכל תחרות בעולם. הם איתי בכל מקום. בכל שעה. אין יום שאני לא מתעורר ומנסה לבחור בחיים. היה לי קשה מאוד לחזור להתחרות. הגוף היה במגרש – אבל הראש והלב היו רחוקים מאוד.
גם היום, כשעוד נהרגים חיילים, אני תוהה איפה אני הכי משמעותי: כספורטאי שמייצג את המדינה, או במקום אחר. אני מלווה פצועים בבתי חולים, מלווה את משפחות החברים שאיבדתי, מרצה בפני חיילים צעירים שכבר ראו יותר מדי, מנסה להמשיך לתת, לגעת, לחבר.
המלחמה נגעה בי במקום הכי אישי, הכי חשוף. החיים משתנים. התוכניות משתבשות. אבל צריך להמשיך. אי אפשר לשנות את מה שהיה – אבל אפשר להשפיע על מה שיהיה. אני מנסה להעביר לכל פצוע שאני פוגש שיש חיים אחרי הפציעה. הספורט מחבר, מציל, מרפא. גם אם לא תחרותי – הוא נותן כוח לחיים. הספורט הציל גם אותי, נותן לי אוויר לנשימה. כל יום מחדש אני בוחר לקום בשש בבוקר ולהתאמן. לא בשביל מדליה – בשביל הנפש.
3 צפייה בגלריה
"לא אשכח לרגע את החברים שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נמשיך לחיות פה". חיות
(צילום: עוז מועלם)
לפני שאני ספורטאי – אני ישראלי וציוני. בתחילת המלחמה, הרגשתי שהתרומה הכי גדולה שלי היא פשוט להיות פה, עם העם שלי. נכון, לייצג את המדינה ולזכות במדליות זה חשוב. אבל לא אשכח לרגע את החברים שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נמשיך לחיות פה. ואין לי ספק – עוד יהיו פה חיים טובים. עם ישראל חי.
הכותב, עילי חיות, טניסאי פראלימפי בן 27, הוא לוחם יחידת מגלן לשעבר, שנפגע קשה בקיץ 2018 ונותר נכה.
הביאה לדפוס: סתיו איפרגן.
פורסם לראשונה: 18:49, 29.04.25
