העובדה שאת סרטון הפרידה של ראסל ווסטברוק ליוותה קריינות של זוכה האוסקר, מייקל בי. ג'ורדן, מסבירה לבדה את המקום שיש לווסטברוק בקרב עילית תרבות הפופ בארה"ב. שחקן NBA שרשימת ההישגים האישיים שלו מרהיבה, אבל איכשהו הקריירה שלו מרגישה מפוספסת, היה טעם נרכש עבור אוהדים. לכולם הייתה דעה עליו, והיא אף פעם לא הייתה סתם באמצע. אבל בין האנשים ששיחקו איתו ובין אלה שמכירים אותו קצת יותר טוב ממי שרק רואים משחק כדורסל בטלוויזיה, הוא היה אהוב ומוערך, אמן מקורי שקשה למצוא מי שיגיד עליו מילה רעה.
האיש שנמצא במקום הראשון בדירוג הטריפל דאבלים אי פעם, עשה במשך 18 שנה את הכל בדרכו שלו. זה כנראה מנע ממנו קריירה גדולה יותר, אבל אותנטיות היא מצרך מידלדל בביזנס של ה-NBA. אולי כי ראסל ווסטברוק לקח את כולה אליו. באר של רגשות, אפס זיופים, שחקן חמישיית כל הזמנים אם מחשיבים רק מאמץ. הפרישה שלו מגיעה באיחור של שנה או שנתיים, אבל לא נורא, גם גדולים ממנו לא ידעו או יודעים לפרוש בזמן, וספק אם מישהו מהם יכול להגיד בכנות שהוא רוקן את מיכל הדלק בכל לילה. ראסל ווסטברוק יכול.
המרדף אחרי השיא - ומעבר
אם לא יקרה משהו יוצא דופן, אז מתישהו בעונה הקרובה יהפוך ניקולה יוקיץ', סנטר גדול, איטי ונטול ניתור, לשחקן עם הכי הרבה טריפל דאבלים אי פעם, שזו בפני עצמה אנקדוטה מדהימה. יש לו עכשיו 198 ולאיש לפניו 209, אבל האיש לפניו סיים ארבע עונות עם ממוצע של טריפל דאבל, ואת השיא הזה אף אחד (כנראה, כנראה) לא ישבור.
בעונת ה-MVP שלו, 2016/17, היו לווסטברוק ממוצעים של 31.6 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו-10.4 אסיסטים. בעונת 2020/21, בה עבר את אוסקר רוברטסון, היו לו 22.2 נקודות, 11.5 ריבאונדים ו-11.7 אסיסטים. עם השנים גודל ההישג הזה התעמעם. גם בגלל החוקים המוזרים של מה נחשב אסיסט או ריבאונד ב-NBA, ובעיקר כי נראה היה שווסטברוק התאהב בקטע ושיחק רק בשבילו - אבל במבט לאחור זה לא הוגן. עם כל הכוכביות המתלוות, ארבע עונות עם ממוצעי טריפל דאבל הן רזומה בלתי נתפס. ואחרי שיוקיץ' יעבור אותו, יעברו עוד שנים רבות מאוד עד שעוד מישהו יתקרב אליו.
לצד לברון ג'יימס במשחקים האולימפיים בלונדון 2012
(צילום: Christian Petersen/Getty Images)
הדיסוננס הזה בתפיסה ליווה את ווסטברוק בן ה-37 לכל אורך קריירה, אותה החל כפוינט גארד עם כישורים אתלטיים מהסוג שהליגה כנראה מעולם לא ראתה בתפקיד הזה. כל עוד הרגליים מילאו את ההוראות שלו, הוא היה גם ספקטקל לעין וגם מישהו שאפשר לתת לו קבוצה ביד. כשהרגליים החלו לזייף, ווסטברוק איבד את הזהות הטקטית והטכנית שלו ונותר מבולבל עד סוף הקריירה, אבל מעולם לא את הזהות שלו כשחקן כדורסל, או את הנאמנות לכל מקום אליו הלך. הוא נשאר באוקלהומה סיטי במשך שבע עונות אחרי שג'יימס הארדן עזב, ושלוש אחרי שקווין דוראנט הלך לקנות לעצמו אליפות. וגם בהמשך הקריירה שלו, אותה ניהל הרבה יותר מהבטן מאשר מהראש, היה אהוב בכל מקום. הוא רק אף פעם לא הצליח למצוא את האיזון בין השריפה הקבועה שממלאת אותו לחיווטים בראש שיכלו לקחת אותו יותר רחוק.
ניהל את הקריירה יותר מהבטן מאשר מהראש
(צילום: AP Photo/Rick Scuteri)
כל ספורטאי, גם הגדול ביותר, מביא איתו את נוף ילדותו. אף אחד אף פעם לא עוזב לגמרי את השכונה, ו-ווסטברוק הוא דוגמא קיצונית. הוא גדל בצד הלא טוב של לוס אנג'לס, וכמו כל כך הרבה סיפורים של ילדים שחורים בארה"ב, גם במקרה שלו עובד היטב המשפט של המטיף האנגלי, ג'ון ברדפורד, שבמאה ה-16 ראה קבוצת פושעים מובלת בדרך להוצאה להורג ואמר: "אלמלא חסדי האל, הייתי אני שם". אבא של ווסטברוק דאג שהוא לא יהיה שם, והילד למד שני דברים: אף פעם אל תשכח את אלה שנשארו מאחור, ואל תיתן לאף אחד לקחת ממך את השמחה, את הג'וי.
לחיות איתו – ולמות איתו
ווסטברוק השחקן באמת היה יכול להוציא אדם מדעתו. באותה התקפה הוא היה גם גירסת AI של מייקל ג'ורדן וגם השחקן הכי טמבל במגרש. הקבוצות שלו ידעו שהן יחיו עם ווסטברוק וימותו איתו, ואף אחד, בעיקר לא הוא, לא ידע איזו גרסה שלו תופיע. בשנים האחרונות הסגנון שלו הפך מיושן מדי לכדורסל המודרני והוא איבד את הביטחון לגמרי. הזריקה לסל - שבתחילת הקריירה הייתה אמינה למדי - נעלמה לחלוטין. כששיחק עונה וחצי בלייקרס, תגובות הקהל לכל טעות היו כל כך מעליבות, שווסטברוק הפסיק להביא את הילדים שלו למשחקים. אבל גם זה לא גרם לו לאבד את מוסר העבודה, החריצות, הקפדנות על כל פרט, המקצוענות המוחלטת. הוא חי חיי משפחה שקטים ומאושרים, הוא תרם לקהילה בכל עיר בה שיחק, הוא היה אייקון אופנה כל כך מעניין שהשתתף שלוש פעמים ב'מאט גאלה', והוא אף פעם לא איבד את ה-ג'וי, לא על המגרש ולא מחוצה לו.
תגובות הקהל היו מעליבות. ווסטברוק במדי הלייקרס
(צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)
חיי משפחה שקטים ומאושרים. ראסל ונינה ווסטברוק
(צילום: Stefania D'Alessandro/Getty Images)
הפרישה של ווסטברוק מעציבה גם כי היא מרגישה כמו קוביית הדומינו הראשונה, שאחריה יפלו בזו אחר זו פרישות של האנשים שעשו את ה-NBA במאה ה-21. כל אחד מהם יזכה בשבחים שיגיעו רק לו, אבל על אף אחד מהם צ׳ארלס בארקלי לא יגיד: "ב-40 השנים שלי עם ה-NBA לא ראיתי שחקן ששיחק חזק בכל ערב כמו ראסל ווסטברוק".
פורסם לראשונה: 15:54, 14.08.26
