יהלי שושני חיכתה יותר מכל לאליפות העולם הראשונה שלה בהתעמלות מכשירים. בכל זאת, בגיל 17 היא סוגרת שנה משמעותית מאז עברה לבוגרות, עם מספר ביקורים על הפודיום בסבב העולמי ומקום 12 בקרב־רב בגמר אליפות אירופה.
היא כבר נערכה לנסיעה המרגשת לאינדונזיה, אלא שאז הגיעה הבשורה המרה: נבחרת ישראל לא קיבלה את הוויזות מהמדינה המוסלמית והכניסה נאסרה על המתעמלים בכחול־לבן. הופעלו לחצים, נעשתה פנייה לבית הדין הגבוה לספורט בשווייץ - אבל ההחלטה נותרה בעינה, והספורטאים שהתכוננו במשך שנה שלמה לאירוע השיא, נאלצו להישאר בישראל.
כשבועיים אחרי אליפות העולם, שושני כבר עיכלה את החמצת התחרות. היא מגיעה אל בית הקפה בו נערך הראיון רגע לפני עוד אימון, מתרגלת אל לוח זמנים חדש לעונה בלי שטעמה את האירוע שהיה מסומן בעיגול גדול בלוח השנה. "עבדתי כל כך קשה בחודשיים האחרונים כדי להגיע מוכנה לתחרות, הכי בכושר", היא מספרת. "בימים הראשונים לקחתי את זה קשה, עכשיו אפשר להגיד שהמשכתי הלאה. כן, הייתי צריכה זמן להתאושש. כל כך רציתי להגיע לשם, להתחרות. בשנייה אחת ביטלו לנו הכל בפרצוף, אמרו שאין טיסה".
מה הרגשת ברגע שהודיעו לכם שלא נוסעים?
"פתאום כל הגוף שלי נחלש. הייתי בהלם. אמרו לנו מהאיגוד שיכול להיות שההגעה לתחרות לא תסתדר, אבל עדיין כולנו, כל הנבחרת, היינו במצב הכי טוב להגיע לשם. לא האמנו שזה מה שיקרה, עד שהגיעה הבשורה. היינו בסימולציה באימון, קיבלתי ציונים ממש טובים, ואז הגיע הטלפון שאין ויזות ולא יוצאים".
מה היו התגובות?
"ליהיא רז ואני בכינו ביחד. היו כמה ימים של אי הבנה, בזמן הזה האיגוד ניסה לעשות עוד דברים. לנו אמרו שיש סיכוי מאוד קטן שדברים ישתנו ונטוס. אחרי שהודיעו לנו הורדתי ציפיות כדי לא להרגיש כאב יותר חזק. באסה שזה לא התממש, הגיע לנו להיות שם".
צפית בתחרות?
"כן, ראיתי טיפה. אני יודעת שהיינו יכולות להגיע שם למיקומים גבוהים. כל מה שקורה - קורה. זה לא בשליטתי. הלכתי לבית הספר ביום שהייתי אמורה להתחרות בו, והחברים אמרו לי 'את לא אמורה להיות פה'. לראות את המוקדמות בשעה שהייתי אמורה לעלות - היה קשה, יש התכווצות כזו בבטן. כשזה נגמר, נרגעתי".
"זה כאילו לנשים לא היה למה לשאוף פה עד לא מזמן. רק עכשיו התחרויות מתחילות להתמלא בספורטאיות מקצועיות. לפני שלוש שנים נסעתי לאליפות העולם לבד, הרמה לא הייתה מספיק טובה כדי לשלוח יותר מספורטאית אחת"
מהקיבוץ לפתח־תקווה
שושני תחזור להתחרות בפברואר במסגרת גביעי העולם, ולמעשה נפרדה מעונת התחרויות של 2025. המקום ה־12 באליפות אירופה העלה לה את הביטחון בתרגילים שלה, כפי שהיא מעידה. "העונה נגמרה בטעם חמוץ, אבל אני לא שוכחת את העונה המטורפת הזו. היא הייתה מדהימה".
הקריירה של המתעמלת תפסה כיוון בגיל תשע, אז זכתה באליפות ישראל. המשפחה, שהתגוררה בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, הבינה שהתשתיות באזור לא מתאימות לפוטנציאל של הילדה, ועברה לגור בפתח־תקווה.
"בעמק יזרעאל זה בכלל היה אולם כדורסל. אף אחד לא ידע לאן הכישרון שלי ייקח אותי". משחזרת שושני. ההורים מגיעים מתחום החינוך, כך שמציאת עבודה בעיר החדשה לא הייתה דבר מאתגר כמו מעבר מבית קרקע בקיבוץ לבניין רב קומות בעיר. מלבד יהלי, יש למשפחה עוד שלושה ילדים שעוסקים בספורט - האחות הגדולה והתאומה של יהלי בריקוד והאח הקטן משחק כדורמים.
5 צפייה בגלריה
"העונה נגמרה בטעם חמוץ, אבל אני לא שוכחת את העונה המטורפת הזו. היא הייתה מדהימה"
(צילום: עוז מועלם)
שושני מתאמנת במסגרת אגודת בני הרצליה תחת המתעמלת לשעבר רוני רבינוביץ'. כרגע היא מתניידת לאימונים בין רכבות ואוטובוסים, ומקווה להוציא את רישיון הנהיגה שלה בקרוב. היא תלמידת כיתה י"א, מגיעה לבית הספר בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. "אני יוצאת לטיול שנתי", היא אומרת בהתלהבות. "יודעת שיהיה קושי בהמשך השנה כשיגיעו הבגרויות. אני אעשה מה שאני יכולה לעשות, מקסימום אשלים בהמשך. אין לי זמן לשבת אפילו עם חברות שיעזרו לי להתכונן. בחרתי במגמת חינוך גופני".
במהלך השיחה שושני משתפת שקשה להצליח יותר כמתעמלת אישה מאשר גבר. קודם כל, אנשים שלא מספיק מעורים בספורט, למרות שמדובר באחד משלושת ענפי הליבה, שואלים אותה אם היא "לינוי אשרם הבאה". כן, ההבדל בין התעמלות מכשירים להתעמלות אמנותית לא ברור לכולם. "זה כאילו לנשים לא היה למה לשאוף פה עד לא מזמן. רק עכשיו התחרויות מתחילות להתמלא בספורטאיות מקצועיות. לפני שלוש שנים נסעתי לאליפות העולם לבד, הרמה לא הייתה מספיק טובה כדי לשלוח יותר מספורטאית אחת".
למה לדעתך קיים הקושי הזה?
"אין מספיק ידע. פעם הרבה מאמנים באגודות עשו מה שהם רוצים, לא ניסו לעבוד ביחד, לשתף פעולה, לא הייתה רמה. רק בשנים האחרונות מבינים שצריך שהכל ייעשה ביחד. יכולנו להיות הרבה יותר מתעמלות בנבחרת, אבל היה קרב בין המאמנים איזו מתעמלת שייכת למי. ניסו ליצור נבחרת, זה לא הצליח. גם אני עברתי בין אגודות. כל זה לא עצר אותי. אפילו התאמנתי לבד בשלב מסוים".
היום מי שמנהל את האגודה בה את נמצאת הוא אלכס שטילוב, יש לו המון ידע.
"אלכס איתנו לגמרי באימונים, הוא מלך ההדגמות, לא ראית דבר כזה. ההתעמלות עוד חיה בו, גם אם אחרי האימונים הוא טיפה נתפס, הוא עדיין יכול לעשות הכל".
סלטה עם השיר "חי"
עם כל הקשיים סיימת את השנה הטובה בקריירה, שכללה בין היתר מדליות זהב וכסף לפני פחות מחצי שנה.
"יש לאגודה חלק גדול בזה ואני גם נתמכת על ידי הוועד האולימפי. בשנה הזאת באמת הרגשתי שאני יכולה להתקדם ולהשיג את מה שאני רוצה. עליתי עוד רמה, גם מבחינת הבגרות והרמה שלי בכל תחרות. מדליית הזהב בשטוטגרט הייתה מדהימה. פתאום עליתי לגמר מהמקום הראשון ואז זכיתי בזהב. לא ציפיתי. עמדתי על הפודיום בהלם. משם הרגשתי שאני יכולה להביא יותר את מי שאני".
בתחרות בקרואטיה זכית במדליית הכסף בתרגיל הקרקע עם השיר "חי" בביצוע עפרה חזה.
"אחרי 7 באוקטובר החלטתי עם המשפחה לבחור שיר בעברית, אני מאוד מחוברת למוזיקה. זה מייחד אותי וגם חשוב לי להביא שיר שיסמל את ישראל. אולי אתחרה באליפות העולם הבאה עם השיר הזה".
למרות נפילה מהקורה במוקדמות הקרב־רב באליפות אירופה עלית לגמר מהמקום ה־21 וטיפסת עד למקום ה־12.
"אספתי את כל הכוחות שנשארו לי. לא ציפיתי שאעלה לגמר, הכל היה על עשיריות. לשנה הבאה שמתי לעצמי מטרה להתקדם, להוכיח יותר. אני יודעת שאני מסוגלת. המטרה הסופית היא אולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028, ואני מאמינה שאשיג את הכרטיס".
פורסם לראשונה: 01:30, 18.11.25
