אוקטובר הוא החודש האמריקאי היפה ביותר בשנה בכלל ובספורט בפרט. זה זמן הפלייאוף והוורלד סיריז בבייסבול, עונת הפוטבול כבר בהילוך מתקדם, והכי חשוב: עונת ה־NBA יוצאת לדרך (בלילה בין שלישי לרביעי), מסיימת עוד פגרה ארוכה של שימוש מוגזם בדימוי "במעבדה" שמוצמד לכל קליפ של שחקן בלי חולצה זורק לסל באולם בית ספר תיכון.
העונה שעברה הייתה די מוזרה, עמוסה בפציעות שוברות לב, וראתה את הפיינליסטית המפתיעה ביותר זה הרבה שנים, אבל בסופה הוכתרה האלופה שהייתה צפויה למדי מההתחלה. ניסיון לנחש מה יקרה בעונה שתצא לדרך ביום שלישי בליל חלוקת טבעות האליפות של אוקלהומה סיטי ת'אנדר יהיה אידיוטי לגמרי, מה שכמובן לא צריך להפריע לעשות זאת. הנה כמה שאלות, ותשובות שרובן כנראה יתגלו כשגויות, על העונה ה־79 של ליגת הספורט המקצוענית הטובה בעולם.
מישהו יכול לעצור את אוקלהומה סיטי?
בגדול, ספק גדול. מה שבאמת מפחיד בשחקנים של הת'אנדר זה שהם כל כך צעירים, כולל שיי גילג'ס־אלכסנדר (SGA בן 27 בלבד) שאפשר להניח כי העונה הם עוד ישתפרו. רק המחשבה על כך שעוד לא ראינו את צ'ט הולמגרן במלוא הפוטנציאל שלו מבהילה. הדברים היחידים שימנעו מהת'אנדר ריפיט הם ירידה במוטיבציה אחרי אליפות שהשיגו בגיל צעיר ועם מעט מאוד ייסורי גדילה בדרך, או פציעות, או דנבר נאגטס.
ההייפ סביב דנבר לא מוגזם?
לא. זו הקבוצה הכי טובה שהייתה לניקולה יוקיץ' ב־11 שנותיו בדנבר. הנהלת הנאגטס הבינה שהצורה שבה היא מבזבזת שחקן של פעם בחיים זה פשע נגד האנושות, ועשתה בקיץ באמת כל מה שאפשר. גם הוסיפה שחקנים טובים (קאם ג'ונסון, ברוס בראון וטים הארדוויי ג'וניור), גם הרחיבה את הספסל וגם הביאה סנטר מחליף יעיל כמו יונאס ולנצ'יונאס, שיאפשר ליוקיץ' להגיע לפלייאוף כשהוא עדיין נושם מהאף ולא מהאוזניים. זה אולי לא יספיק, אבל אף אחד לא יופתע אם כן.
המערב כל כך חזק, אין עוד קבוצה שיכולה לטרוף הכל?
יש הרבה, אבל חוץ מיוסטון רוקטס, השמיכה של כולן נראית קצרה מדי.
הפציעה של פרד ואנווליט היא לא פגיעה אנושה ברוקטס?
פגיעה כן, אנושה לא. זו קבוצה רחבה מאוד, אתלטית מאוד, חסרת פחד, מלאה בטרולים ובראשם המאמן אימה יודוקה, וקווין דוראנט בגיל 37 הוא עדיין מכונת התקפה שתלויה רק בעצמה.
כל זה אומר עוד עונה בלי אליפות ללברון ג'יימס?
כן. מאז זכו באליפות בבועת הקורונה של 2020, הלייקרס הגיעו פעם אחת לגמר המערב, עפו שלוש פעמים בסיבוב הראשון ועוד פעם אחת כלל לא עלו לפלייאוף. הזִקנה, כך נראה, קופצת - סוף־סוף - על לברון, שבכלל לא יתחיל את העונה בגלל פציעה, וגם אם אפשר לצפות ממנו לעוד עונה של מספרים ששחקנים צעירים בהרבה יכולים רק לחלום עליהם, זה לא יספיק. לוקה דונצ'יץ' רזה, בריא ובכושר שווה מעבר של סדרה אחת כמעט בעצמו, אבל אף אחד כבר לא לוקח לבד אליפות. הימים שבהם שני סופרסטארים מוקפים בבינוניות עם יחסי ציבור טובים זוכים באליפות, עברו לבלי שוב.
סטף קרי עשה את זה לפני שלוש שנים.
נכון, אבל זה היה לפני שלוש שנים, למעשה לפני ארבע שנים כשיגיע הפלייאוף. המוטו "שום דבר לא נגמר עד שסטף קרי מחליט שזה נגמר" עדיין מצלצל נכון, אבל כבר לא חזק כמו בעבר. סטף בן 37 ובשנה שעברה אפשר היה לראות סימנים קלים של האטה; הוא מוקף ברגליים המותשות של דריימונד גרין, ג'ימי באטלר ואל הורפורד, והתקווה הגדולה מהספסל, ג'ונתן קומינגה, בכלל לא רוצה להיות בווריורס. גולדן סטייט לא תתחיל לבנות מחדש עד שקרי יפרוש והוא הרוויח את הזכות ללכת בזמן שלו, אבל עד אז כנראה שלא יהיו עוד אליפויות.
למה נדמה שכולם מתעלמים ממינסוטה?
כנראה משום שלא נראה שהיא תעשה את הצעד הבא. הוולבס דורכים במקום, אבל הגיל של רודי גובר ובוודאי של מייק קונלי לא. אנתוני אדוארדס, אפשר להניח, יהיה יותר טוב ולו משום שהוא מתבגר, אבל אין שום סיבה לחשוב שמינסוטה יכולה להוות איום של ממש.
וסן־אנטוניו כן?
לא איום על אליפות, אבל זו בוודאי אחת הקבוצות המעניינות של העונה. התסריט האופטימלי הוא כניסה אוטומטית לפלייאוף, והתרחיש הסביר הוא פלייאין, כל דבר מתחת יהיה כישלון. בהנחה שקריש הדם היה תקרית חד־פעמית שהחלים ממנה לגמרי, זו צריכה להיות העונה שבה ויקטור וומבניאמה יהפוך למפלצת המובטחת וגם יוכתר כשחקן ההגנה המצטיין. אחרי קיץ מרתק שבו התאמן גם עם נזירים וגם עם האקים אולג'ואן, וומבי מגיע חזק יותר וכנראה גבוה יותר לעונה שבה הספרס מעמידים את הסגל הכי טוב שהיה להם מאז סוף השושלת הגדולה. כל זה יכול להתחבר לעונה שממנה הופכים בשנה הבאה לקונטנדרית, אבל רק אם ד'ארון פוקס יבריא ויחזור לעצמו וימצא קליק עם וומבי, אם סטפן קאסל יעשה עליית מדרגה ואם הרוקי דילן הארפר יהיה מה שחושבים שהוא יהיה. זה הרבה "אם", אבל הפוטנציאל שמימי.
אגב פוטנציאל שמיימי, קופר פלאג יצדיק את ההייפ?
כן. אם היה ספק לגבי היותו מבושל מספיק כדי להשפיע באופן דרמטי על הליגה, הוא נעלם במשחקי ההכנה. חוץ מהכישרון הברור של מי שיהיה רוקי השנה, פלאג מתברר כבחור צעיר בוגר ולא נראה שהציפיות או הזרקורים מטרידים אותו. בלי קיירי ארווינג (יחזור בסביבות ינואר) קשה לראות את דאלאס הולכת רחוק השנה, אבל היא תעשה צעדים ראשונים ועד סוף העונה האוהדים יסלחו לניקו הריסון (לא באמת, הוא עדיין עשה את הטרייד המטומטם אי פעם).
הרבה מילים על המערב. המזרח כזה גרוע?
הרבה יותר.
מה לגבי אינדיאנה?
הפייסרס פיספסו את ההזדמנות האחת שלהם באופן טרגי, אבל אלה החיים וזה האכילס. גם בלי הפציעה של טייריס הליברטון הם לא היו חוזרים השנה לגמר, אבל זה לא אומר שיפסיק להיות כיף לראות אותם. זו קבוצה עם זהות וריק קרלייל מאמן עם חזון.
חייבות להיות לפחות שתי קבוצות מספיק טובות אפילו במזרח הזה.
יש, הן טובות, רק לא מספיק. למילווקי אין שום דבר סביב יאניס אנדטוקומבו, ובפילדלפיה לא יכול לצמוח דשא מתחת לרגליים השבורות של ג'ואל אמביד ופול ג'ורג'. אין מה לבנות על קליבלנד עד שהקאבס יוכיחו שהם יכולים לא להפוך למרגרינה בפלייאוף. דטרויט תעשה עוד קפיצה, אבל זה עדיין לא יספיק. אורלנדו יכולה להגיע לגמר המזרח. בהרכב בריא זו קבוצה בשלה להתפרצות של ממש, אבל בסופו של דבר הניו יורק ניקס הם שצריכים לצאת מהמזרח לגמר הפלייאוף. כל דבר פחות מזה יהיה כישלון גדול.
במה זה תלוי?
בבריאות של או־ג'י אנונובי ומיצ'ל רובינסון, ביכולת של המאמן מייק בראון לעשות לג'יילן ברנסון סוויץ' בראש ולגרום לו לוותר על כדרור או שניים, בחלוקה שפויה של דקות משחק וברוחות של המדיסון סקוור גארדן.
מה יהיה עם הסלטיקס?
מי יודע. ההיגיון אומר שזו עונת מעבר בהמתנה לשובו של ג'ייסון טייטום ולשינויים הכרחיים בגלל חוקי השכר. אבל - המזרח חלש, ג'ו מאזולה מאמן טוב, ג'יילן בראון ודרק ווייט הם שחקני עילית והכבוד של הסלטיקס הוא לא סתם קלישאה.
מי יהיה השחקן השישי של העונה?
ג'ארד מקיין (פילדלפיה) או נאז ריד (מינסוטה) או ג'וש הארט (ניקס).
מי השחקן המשתפר?
ג'יילן ג'ונסון (אטלנטה) או אמן תומפסון (יוסטון) או דני אבדיה (פורטלנד).
דני באמת כזה טוב?
כן. הוא אחד מ־50 השחקנים הטובים בליגה, ולכן גם אחד מ־50 הטובים בעולם. זו יכולה להיות עונה שבה יגידו על אבדיה ש"אם הוא היה במזרח, הוא היה אולסטאר". למזלם של בן שרף ודני וולף הם כן במזרח, ועוד באחת הקבוצות החלשות בו, תחת מאמן טוב כמו ג'ורדי פרננדס ובעיר עם כל כך הרבה יהודים וישראלים, שתמיד יהיו להם אוהדים ביציע. כל זה יכול להוביל לעונת רוקי טובה מאוד. אפשר להאמין להייפ סביב שרף, כי בברוקלין לגמרי מאמינים לו.
מי יהיה מלך הסלים?
מייקל פורטר ג'וניור (ברוקלין).
ומאמן העונה?
ג'מאל מוזלי (אורלנדו) או קווין סניידר (אטלנטה) או מאמן של כל קבוצה אחרת שתנצל את החולשה האיומה במזרח כדי להגיע ל־60 ניצחונות.
את מי כולם יכירו בסוף העונה?
את דונובן קלינגן מפורטלנד, רון הולנד מדטרויט ומטאס בוזליס משיקגו.
מה צריך להדאיג את אדם סילבר?
ה־NBA נמצאת בצומת משמעותי של חילופי דורות והתרחבות גלובלית, ולסילבר יש לא מעט על הראש: 1. חוזה השידורים החדש של הליגה אמנם מביא איתו הרבה־הרבה־הרבה כסף - 76 מיליארד דולר ל־11 שנים - אבל צ'ארלס בארקלי צודק בטענה שהחוזה הזה מקריב את האוהדים. אי־אפשר לבקש מאמריקאים שצריכים למשכן כליה כדי לקנות 12 ביצים בסופר, להתחייב לחמישה גופי שידור שונים כדי לצפות במשחקים; 2. פרשת סטיב באלמר, קוואי לנארד ומעקף חוקי השכר עדיין מרחפת מעל הליגה, ונמצאת בחקירה של גוף חיצוני. סילבר יצטרך לעשות משהו בכל מקרה, כי הטעם הרע יישאר גם אם יוחלט שלא נעשתה שום עבירה; 3. הכתובת המסוכנת נמצאת על הקיר בכל הקשור לחיבור המתהדק בין ה־NBA לעולם ההימורים. 4. העונה שוב תהיה ארוכה מדי, שחקנים שוב ייפצעו וכולם שוב יגידו שצריך לעשות משהו אבל לא יעשו כלום.
איזה משחק ישיג את הרייטינג הכי גבוה?
משחק הבכורה של מייקל ג'ורדן כפרשן של NBC.
מי יהיה ה־MVP?
יוקיץ' או דונצ'יץ'.
מה יקרה בגמר המערב?
הנאגטס ינצחו את הת'אנדר.
ובמזרח?
הניקס ינצחו את קליבלנד.
והאלופה?
ניקולה יוקיץ' ישיג עוד טבעת אליפות NBA מוזהבת עם דנבר שאותה יקבל באדישות, לפני שיחזור הביתה לבכות כשהסוס שלו ינצח במרוץ שאף אחד לא שמע עליו.
פורסם לראשונה: 01:30, 19.10.25
