יש רגעים שבהם אתה מבין שהמציאות הישראלית מורכבת, ויש רגעים שבהם אתה מבין שמי שמנהל את הספורט כאן פשוט חי ביקום מקביל. ההצעה להעביר את משחקי הליגה ל"בועה" בחו"ל שייכת לסוג השני. כן, קראתם נכון. לא פתרונות יצירתיים בתוך ישראל, לא התאמות, לא אחריות ציבורית – אלא בריחה אל מעבר לים. כי השחקנים הזרים לא רוצים להגיע. אז מה עושים? במקום להתמודד, פשוט מזיזים את כל הליגה.
אבל בואו נפרק את זה רגע. מי בדיוק אמור לממן את הפנטזיה הזו? הקבוצות נתמכות בכספי ציבור – כסף של משלם המסים הישראלי, כסף של אוהדים שקונים כרטיסים, מנויים, חולצות, כי הם רוצים לראות כדורסל ישראלי בישראל. לא בבולגריה, לא בקפריסין, ולא באיזו "בועה" סטרילית שמנותקת מהקהל ומהמדינה.
והכי מקומם – המסר הערכי. השחקנים הישראלים, אלה עם המשפחות, אלה שאין להם דרכון אמריקאי בכיס ויכולת "לקפוץ" בין מדינות – הם אלה שייאלצו להיגרר להרפתקה הזו. לעומת זאת, חלק מהזרים מסרבים להגיע? אין בעיה – נזיז את כל המערכת בשבילם. תגידו, זה ניהול ליגה או סוכנות נסיעות?
ושאלה פשוטה לראשי המינהלת: למה אני, כאזרח, צריך לממן מצב שבו שחקנים כמו מקריי, אדוארדס ואחרים ממשיכים לקבל שכר עתק – בזמן שהם בכלל לא מוכנים לשחק כאן? אם הם לא רוצים להגיע – זו זכותם, באמת. אבל למה זו גם הבעיה שלי?
ליגה ישראלית אמורה לשרת קודם כל את הספורט הישראלי, את הקהל הישראלי ואת השחקן הישראלי, ולא להפוך לקרקס נודד שמופיע בפני קהל זר רק כדי לשמר חוזים מנופחים והחלטות פחדניות. בסוף, זו לא רק שאלה של כדורסל. זו שאלה של אחריות, של סדרי עדיפויות – ושל קצת, ממש קצת, קשר למציאות. כי אם כבר מדברים על בועה – אולי הגיע הזמן שמישהו ינפץ אותה.
*הכותב שימש כחבר הנהלת מחלקת הכדורסל של הפועל ת"א בשנים 1986–1988.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
