לפני כמה שבועות טסתי לטביליסי בירת גאורגיה כדי לסקר את ההפגנות של מאות אלפי תושבים מול בנין הפרלמנט. הפגנות זו מילה קצת מופרזת, זה היה יותר כמו הפנינג, פסטיבל רחוב שאליו התאספו אנשים כדי להביע את המחאה השקטה שלהם נגד מפלגת "החלום הגאורגי" שזכתה בפעם הרביעית בבחירות, שבעיני אזרחים רבים היו רקובות משוחד וזיופים.
בנוסף לכך הודיעה הממשלה החדשה שהיא משהה את השיחות להצטרפות לאיחוד האירופאי עד 2028. בחצות נגמר הפסטיבל, כשמאות שוטרים הסתערו על המפגינים השלווים וכיסחו להם את הצורה בגז מדמיע, אלות, בעיטות ואגרוף עם אגרופנים.
8 צפייה בגלריה
סיפקו אזקפיזם ושקט לממשל. שחקני גאורגיה חוגגים שער נגד נבחרת טורקיה ביורו 2024
(צילום: Dean Mouhtaropoulos/Getty Images)
ההפגנות בטביליסי התחילו כבר באביב, אז ניסתה הממשלה להעביר את החוק הרוסי שקובע כי כל מוסד שמקבל יותר מעשרים אחוז מהמימון שלו מגוף זר חייב להירשם ולהודיע על כך. אבל המחאה לקחה פסק זמן בגלל כדורגל: ההצלחה המטורפת של הנבחרת הגאורגית באליפות אירופה בגרמניה, עוררה לגל פטריוטי, והמפגינים החליטו לחכות עד הבחירות.
אבל אחרי הבחירות הם חזרו להפגין. והיה עוד גורם שהוציא את ההמונים לרחובות: ההחלטה של הממשלה לערוך הצבעה לנשיאות והעובדה שהיא הציבה כמועמד את מיכאיל קאוולשווילי, שחקן מנצ'סטר סיטי ונבחרת גאורגיה לשעבר.
כשהלכתי על שדרת שוטה רוסטאבלי, השדרה הראשית של העיר שבה התאפסו רוב המפגינים, רבים שיחקו בכדורגל. ברחוב התשעה באפריל, הסמוך לפרלמנט, התאספו כחמישים אנשים ונופפו בדיפלומה שקיבלו מהאוניברסיטה עם סיום לימודיהם. "קאוולשווילי הוא תומך פוטין, איש גס רוח ומאמין בתיאוריות קשר", הסבירה לי אחת מהמפגינות, "אבל הכי גרוע זה שהוא אנאלפאבית". חשבתי שהיא מגזימה, אבל שלוש חברות פרלמנט שישבו לידו בפרלמנט היוצא, אמרו לי את אותו הדבר. בסופו של דבר, קוואלשווילי נבחר.
כבר לא שותקים
וקוואלשווילי לא לבד. ספורטאים רבים עשו מעבר דומה לפוליטיקה בסוף הקריירה שלהם. שחקן הכדורסל דייב בינג הפך לראש עיריית דטרויט, קווין ג'ונסון נבחר כראש העיר של סקרמנטו, הכדורסלן ביל ברדלי שרץ לנשיאות ב-2000 (אבל עליו אפשר להגיד שנולד פוליטיקאי ועשה עצירת ביניים בכדורסל), הנשיא ג'רלד פורד שאימן ושיחק בקולג'ים, הסנטור ג'ים באנינג שנכנס להיכל התהילה של הבייסבול, מחליקת הקרח מישל קוואן שהפכה לשגרירה בבליז, מאמני הפוטבול טומי טובירוויל ותום אוסבורן, וג'סי ונטורה הם רק חלק מהדוגמאות באמריקה. ארנולד שוורצנגר הוא אולי הדוגמא המרשימה מכולם, אבל שוורצנגר הגיע מפיתוח גוף, קריירה שהזניקה אותו לקולנוע ומשם הוא קיבל את הדחיפה והתמיכה לפוליטיקה, הרבה יותר מספורט.
גם ברחבי העולם לא חסרות דוגמאות: אחמד בן בלה, נשיא אלג'יריה בשנות השישים, היה שחקן כדורגל בעברו, אידי אמין מנהיג אוגנדה היה מתאגרף, ג'ורג' וואה נשיא ליבריה היה שחקן כדורגל מהשפיץ העולמי, יואל רבזורוב ורפעת טורק הם דוגמאות ישראליים לתופעה הזו, ראש ממשלת יפאן לשעבר טארו אסו היה ספורטאי בעברו, כמו גם ראש ממשלת אלבניה אדי ראמה (כדורסל), ראשי ממשלת הונגריה אישטבן פרידריך וויקטור אורבן (כדורגל), נשיא אירלנד לשעבר (רוגבי), ראש עיריית קייב ולדימיר קלישצ'נקו (איגרוף), ועוד רשימה בלתי נגמרת של אלפי חברי פרלמנט, שרים, סנטורים, ראשי עיריות ואנשי ציבור אחרים שהגיעו לפוליטיקה מהספורט.
עד לפני שנים מעטות, ספורטאים נדרשו לא להתערב בפוליטיקה. המוטו היה "כדררו וסתמו את הפה". יוצאי דופן היו ספורטאים חברתיים גדולים מהחיים כמו מוחמד עלי או ספורטאים שהיוו חלק מתופעת תרבות הנגד של שנות השישים שהתריסה נגד כל דבר שהריח מממסד. אחריהם בא דור וול סטריט שמייקל ג'ורדן אפיין אותו באמירה לפיה "גם רפובליקנים קונים נעליים" כשסירב לתמוך במועמד השחור שרץ בצפון קרולינה נגד ג'סי הלמס הגזען.
בשנים האחרונות ספורטאים ופלטפורמות ספורט הפכו לחלק מהמאבק האזרחי והפוליטי בארה"ב ובעולם המערבי. הכריעה של קייפרניק ו"בלאק לייב מאטרס", מאבק הלהט"בים, תמיכה פומבית במועמד זה או אחרת, ספורטאים היום כבר לא יושבים בארון הפוליטי שלהם, הם הרבה יותר מודעים לאחריות שיושבת עליהם כאנשי ציבור, כמשפיענים, כאנשים שיש להם מיליוני עוקבים ברשתות שרואים בהם מנהיגים או לפחות כאלו שיכולים לתת כיוון או איזה רמז. רבים מהם מחליטים במודע לא להתחמק מהאחריות הזו ולהשפיע על מסלול החיים הפרטי והציבורי שלהם. הפוליטיקה והפוליטיקאים מצדם, יודעים טוב מאוד איך להשתמש בספורט ובספורטאים ככלי לרכוב עליו או להעמיס עליו את האג'נדה הפוליטית שלהם.
בגאורגיה יודעים טוב מאוד את הכוח של ספורטאים כמצגת בפני הבוחרים, בעיקר הצעירים. השיגעון סביב הנבחרת בקיץ והעובדה שההצלחה שלה מחקה את ההפגנות ליותר מחצי שנה, הבהירה ל"חלום הגאורגי" כמה ספורטאים חשובים, בעיקר כדורגלנים, ואיך אסור להם להפסיד אותם לטובת האופוזיציה.
שחקנים רבים מהנבחרת הופיעו בקמפיינים של המפלגה לפני הבחירות. קאחה קאלדזה, מי שהיה כוכב במילאן ובנבחרת, נבחר לפרלמנט והיה שר מטעם המפלגה ומאז 2017 הוא ראש עיריית טביליסי. בידזינה איוואנישווילי, האוליגרך שהקים את מפלגת "החלום הגאורגי" ומואשם כי הוא בובה של פוטין, העניק מענק של עשרה מיליון אירו לשחקני הנבחרת על ההישגים שלהם. בוטנים עבורו, ורווח עצום של שקט תעשייתי ויחסי ציבור למפלגה ולמדיניות שלו.
הביקוש ל"פוליטיקאים חובבים"
החיים בתוך עולם ספורטיבי מהווים סוג של הכנה לחיים בפוליטיקה. משמעת העבודה, היכולת לסחוף חברים לקבוצה ואוהדים, מנהיגות, כריזמה, יכולת ארגון, היכולת לפעול ולקבל החלטות תחת לחץ ומול עיני הציבור ומצלמות הטלוויזיה. אם הריצה של ברדלי לפוליטיקה לאחר סיום הקריירה שלו בסוף שנות השבעים הייתה מקרה ייחודי, היום אפשר להרכיב נבחרת פוטבול מהנציגים בקונגרס.
אי הבהירות הפוליטית הנוכחית, גרמה לציבור להביע אכזבה ניכרת מנבחריו. רבים מהפוליטיקאים "המקצועיים" בחרו לפרוש מהחיים הפוליטיים. הציבור מחפש יותר ויותר פוליטיקאים "חובבנים", נטולי כתמים ושלא מזוהים עם המצב הפוליטי הנוכחי בעולם. יותר מכך, בגלל המחסור החמור במנהיגים כריזמטיים על פני כל הפלנטה, ספורטאים ומאמנים שמזוהים כמנהיגים כריזמטיים, כאלו שהוכיחו לאוהדים-בוחרים שהם יכולים לנצח, לעבוד קשה, להיות אמיצים ולתפקד תחת לחץ, זוכים לאהדה ותמיכה רבה מהקהל.
לספורטאים מאידך, יש פתאום מיליון שעות פנויות ביום אחרי הפרישה. רובם מבוטחים מבחינה כלכלית, אבל הם כבר לא נמצאים בתוך מעטפת של קבוצה, מלונות, טיסות, אימונים, משחקים. אף אחד לא דואג להם. גרוע מכך: אף אחד כבר לא מעריץ אותם. אפקט התהילה נעלם. השעות הרבות עם המשפחה, חושפים בפני הספורטאים את צרות היום יום, את מה שלא עובד במערכות הבריאות והחינוך. חלק מהם בטוחים שהם יכולים לעזור, שהם יכולים לפתור את הבעיה טוב יותר. העובדה שהמשרה הציבורית שוב עוטפת אותם באנשים שאכפת להם ממה שהם אומרים ועושים היא בונוס. הם גם פטורים מכל הנושא הבעייתי של להפוך את עצמם למוכרים בפני הציבור, והם לא טרודים יותר מדי במימון הקמפיין. יש להם הון עצמי והם מכירים הרבה אנשים עם כסף. הם יכולים לגייס מיליון דולר בעשירית מהזמן שזה ייקח לפוליטיקאי רגיל. פוליטיקה גם נותנת לספורטאים, תחושה חלקית של עולם הספורט: יש בה אדרנלין עצום, יש ניצחונות והפסדים. קריירה של ספורטאי מתה בגיל 35-40. מדובר בהרבה שנים שבהן הוא או היא צריכים להילחם ברוטינה. פוליטיקה היא סוג של אסקפיזם מהבחינה הזו. התחרותיות, מהבחינה הזו, היא מאוד בריאה. מצד שני: הספורטאי שהפך לפוליטיקאי מוצא את עצמו במצב משונה לפיו הוא תלוי כמעט לחלוטין באחרים.
יש מי שמגיע מעולם הספורט ודרכו לפוליטיקה סלולה. תום אוסובורן היה מאמן נבחרת הפוטבול של נברסקה במשך 25 שנים, והוביל אותה לשלוש אליפויות. אין דבר יותר חשוב בנברסקה מאשר קבוצת הפוטבול המקומית. מהבחינה הזו, אוסובורן היה חצי אלוהים. הוא נבחר לקונגרס בקלות ב-2001.
לעומתו, הרשל ווקר, שחקן פוטבול לשעבר, שניסה לרוץ לסנט מטעם מדינת ג'ורג'יה, לא הצליח להיבחר. לווקר הייתה קריירה קולג'ים מזהירה בג'ורג'יה, עוד מדינה חולת פוטבול קולג'ים, ג'ורג'יה היא מדינה רפובליקנית מאז ומתמיד, והוא זכה לתמיכה נדיבה מדונאלד טראמפ. אבל לווקר הייתה מדיניות הפכפכה ולא עקבית, והוא שקע עד צוואר בסקנדלים ובאמירות מטופשות ("אם מוצא האדם מן הקוף, הרי שכולנו היינו עדיין קופים. תחשבו על זה"). הוא הפסיד למועמד הדמוקרטי. מצד שני, טראמפ כבר הבטיח למנות אותו לשגריר ארצות הברית באיי הבהמה.
מילאן של ברלוסקוני
וישנו גם את הצד האחר של המיקסולוגיה בין ספורט לפוליטיקה. מיליארדרים קונים קבוצות גם כאיזה סוג של משחק, וגם כדי לייצר השפעה, לקבל נוכחות והכרה ציבורית. לקנות קבוצה זה להיות בעל יכולת לארח אנשים מהפוליטיקה במושבים הכי טובים באצטדיון, לפנק אותם, לדבר אל אוזנם במשך שלוש שעות, להסביר להם שהם מאוד ישמחו לתרום לקמפיין ולמפלגה בכלל, אם פה ושם יצוץ איזה קיצוץ במס.
רוברט קראפט מקורב לפוליטיקה, וגם מרק קיובן. הבעלים של דנבר ברונקוס, שהוא גם היורש של רשת וולמארט, תרם לקמפיינים פוליטיים יותר מכל בעלים אחרים של קבוצות ספורט. דונאלד טראמפ כבר הבטיח לטילמן פרטיטה, הבעלים של יוסטון רוקטס מה-NBA כי הוא ימנה אותו לשגריר ארצות הברית באיטליה.
אף אחד לא השתמש בספורט כמקפצה לפוליטיקה כפי שעשה זאת סילביו ברלוסקוני. הוא קנה את מילאן לאחר שהקבוצה ירדה לליגה השנייה פעמיים והפך אותה למעצמה בכדורגל האיטלקי והאירופאי, עם חמש זכיות בגביע אירופה ושבע אליפויות מקומיות. כשברלוסקוני נכנס לפוליטיקה, הטאץ' הספורטיבי שלו היה קטליזטור נהדר. הוא הבטיח לאזרחים האיטלקים שהוא יעשה מהם ומהמדינה מה שהוא עשה ממילאן. גם השם שהוא בחר למפלגה שלו הגיע מהספורט: פורצה איטליה, היא הקריאה שבה מעודדים את הנבחרת האיטלקית. כשבוחרים בעיקר צעירים, בחרו בברלוסקוני לראשות הממשלה, הם בחרו במיליארדר העסקי והם בחרו באסטרטג שהצליח לשנות את הכיוון של מילאן במאה ושמונים מעלות. הם בחרו בו, בין היתר, בגלל מלדיני ו-ואן באסטן שהפכו אותו לווינר. כדורגל הוא דת חילונית, והאוהדים של הקבוצות נמצאים בחיפוש מתמיד אחרי אלוהים חדש. לברלוסקוני היה אינסטינקט חד מספיק להבין שכדורגל ייתן לו את הכוח האולטימטיבי שהוא חפץ בו.
הבחירה הראשונה של ברלוסקוני לראשות ממשלת איטליה, רק ארבעה חודשים לאחר שייסד את המפלגה שלו, היתה סנסציונית. הוא היה ראש הממשלה היחיד בתולדות המדינה למלא את המנדט שלו כראש ממשלה עד סופו (אבל נכשל בריצה לקדנציה שניה). אבל הקריירה הפוליטית של ברלוסקוני היתה רצופה בסקנדלים ותביעות. הוא הפך את הפילוג האיטלקי מכזה של קתולים נגד קומוניסטים לזה שהמהות שלו היתה בעד ברלוסקוני ונגד ברלוסקוני. הוא לא הצליח לאחד את איטליה סביבו כפי שעשה עם מילאן, והוא מעולם לא הצליח לשחזר בפוליטיקה את ההצלחה שבה נחל בספורט.
