לא הופעות הפרידה של מסי ורונאלדו על הבמה הגדולה. לא הקרב בין ארלינג הולאנד לקיליאן אמבאפה ולא הבכורה ההיסטורית של קורסאו. הסיפור הגדול של המונדיאל הקרוב, לפחות עד שלב הנוקאאוט, הולך להיות איראן. הנבחרת המאוסה ביותר בעולם.
איראן הולכת להפוך את הטורניר שכולם מחכים לו לרצף בלתי נגמר של דיונים גיאופוליטיים, הצהרות, איומים מרומזים ובעיקר קרינג' ברמה בינלאומית. הודעת "אישור ההשתתפות" שלה כבר גורמת לתחושת בחילה. נבחרת משמרות המהפכה מגיעה לטורניר הכי כיפי בעולם אליו כאילו היא מנהלת מו"מ על תוכנית הגרעין שלה.
"לא נתפשר על האמונה שלנו", כתבו האיראנים בהודעה המאוד־נורמלית שלהם, כי כנראה גם הגעה למונדיאל צריכה להישמע כמו נאום בעצרת האו״ם. הם גם דורשים מהמארחים להפגין "כבוד והערכה" לסמלי המדינה, וכמובן לאפשר לכל איש צוות להגיע לארה״ב. איראן לא מגיעה כאורחת אלא כמי שבטוחה שהעולם חייב להתיישר לפי הדרישות שלה. היא שוכחת שהיא לא מעצמת כדורגל עולמית, ושאי־השתתפותה לא תגרום למיליוני אוהדים ברחבי העולם למרר בבכי. לאף אחד לא אכפת ממהדי טארמי או מכוכבי פרספוליס המעטרים את הסגל של הנבחרת המרתקת הזו.
במקום לנסות לעבור את המונדיאל בשקט, להתרכז במה שקורה על הדשא ואולי אפילו להפתיע מקצועית, איראן מחפשת את הפרובוקציה הבאה. ההצהרה ש”שום כוח זר לא ישפיע עליה” מיותרת כמעט כמו משחק הכנה מול ליכטנשטיין. הרי נשיא פיפ״א כבר הבהיר שאין כוונה להרחיק אותה. במקרה הכי דרמטי, אם המתיחות מול ארה״ב תמשיך, אולי יעבירו לה משחקים לקנדה או למקסיקו. העולם ינסה לשרוד איכשהו את העובדה שהמפגש המרתק מול ניו־זילנד לא יתקיים דווקא על אדמת ארצות־הברית.
2 צפייה בגלריה
שחקני נבחרת איראן מציגים תמונות של ילדים שנהרגו בתקיפה אמריקאית, לפני משחק ידידות נגד קוסטריקה
(צילום: Adem ALTAN / AFP)
ולגבי כיבוד סמלי המדינה, עם כל חוסר היציבות של דונלד טראמפ, קשה להאמין שמישהו ימנע את השמעת ההמנון האיראני. את שריקות הבוז, לעומת זאת, כבר יהיה הרבה יותר קשה לצנזר. וגם זה בעצם הסיפור כולו: איראן רוצה כבוד, אבל מגיעה עם מטען מדיני שמיועד לחפרנים מאולפני הטלוויזיה. היא רוצה שיתייחסו אליה כמו לכל נבחרת אחרת, בזמן שהיא עושה הכל כדי להזכיר שהיא לא עוד נבחרת.
וזה מה שיהרוס את החגיגה. לא איכות הכדורגל, לא פורמט 48 הנבחרות, וגם לא השעות הקשות. איראן תגיע למונדיאל עם ציוד כדורגל, ועם מזוודה נוספת עם כותרות ביטחוניות־מדיניות. פיפ״א, מנסה להעמיד פנים שאין שום בעיה. מוכרים את הסיפור שכדורגל מאחד בין אנשים ובין מדינות, אבל כנראה שבסתר ליבו נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו היה רוצה שכאב הראש הזה יישאר בטהרן. החברות עם טראמפ חשובה יותר, ומי שמביאות את הרייטינג הן נבחרות צרפת ואנגליה.
ועכשיו אנשים ידליקו טלוויזיה כדי לראות אם השחקנים האיראנים ישירו את ההמנון מול ניו־זילנד, וינסו לנתח כל הבעת פנים כהתרסה נגד המשטר או תמיכה בו. זה היה מעייף במונדיאל בקטאר, זה מעייף גם עכשיו. העיסוק ברחשי ליבם של השחקנים האיראנים יעניין בדיוק לעשר דקות, ואז זה יהפוך לחפירה. ואולי חלקם ירצו להגר ויגרמו לדרמה ענקית סביב המשלחת? למי אכפת.
