לשאלה מה הופך את הפרמייר־ליג לליגה הטובה העולם יש הרבה תשובות, חלקן יפורטו מיד, אבל בסוף יש דבר שאותו פשוט לא ניתן לתאר כתכונה ולכן גם קשה לנסח אותו במילים. זאת ההרגשה שבסוף, בניכוי כל הרעש, הכסף, הרכילות והחארטה, הפרמייר־ליג היא עדיין המוצר שהכי מצליח ליצוק תוכן ומשמעות בקונספט של "ליגה מקומית". כמו שיש אמנים שאתה יודע שהם זקוקים לפורמט של אלבום כדי לספר את מלוא הסיפור, כך הפרמייר־ליג היא המיצוי המקסימלי של הכדורגל כחלק בלתי נפרד מהתרבות, מהחוויה הקולקטיבית, מהשפה ומהנוף.
העובדה היא שאפילו לא צריך להיות אנגלי כדי ליהנות ולהבין את זה: לא במקרה זאת הליגה הכי משודרת בעולם, שמגיעה ל־643 מיליון משקי בית ב־212 טריטוריות, לפי מחקר שפורסם באפריל 2025. לא פחות מ־4.3 מיליארד (!) צופים וצופות נחשפים למשחקים מדי סופ"ש. זאת כבר לא "פופולריות" – זאת חתיכת היסטריה. וכשלפנינו מסתמנת עונה של מאבקי צמרת ותחתית, דמויות ישנות וחדשות ורצון עז של מיטב השחקנים להרשים לפני שנקבעים הסגלים למונדיאל, אין סיבה שהשיאים הללו לא יישברו.
6 צפייה בגלריה
סלוט חוגג עם שחקני ליברפול אליפות בעונה שעברה
(צילום: Michael Regan/Getty Images/Getty Images For The Premier League)
ובכל זאת, הפרמייר־ליג לא הגיעה למעמד הזה במקרה, בטח כשלפני כן הליגה האנגלית ידעה תקופות של שפל עם כדורגל משמים ויציעים אלימים. אז איך היא הפכה לסם המועדף על מיליארדים שכבר לא יכולים לחכות לשריקת הפתיחה? להלן מספר אופציות, כל אחת ניצבת בפני עצמה אבל ביחד הן הסיפור של שלוש מילים: הליגה הטובה בעולם.
המסורת
מכל החוקים, התקנות והמוסכמות שהשתנו לאורך השנים, יש סעיף שעדיין נשמר בקנאות: בכל יום שבת אף משחק בשום ליגה אנגלית (מהעליונה ועד התחתונה) לא משודר בטלוויזיה בין השעות רבע לשלוש וחמש ורבע. גם אם כריסטיאנו רונאלדו חזר למנצ'סטר יונייטד בטוויסט של הרגע האחרון, ואפילו אם סר בובי צ'רלטון קם לתחייה. בינתיים, שום סכום לא הצליח לשנות את זה. על פניו, מדובר ברעיון חמוד, אבל כך גם היו הפקס והלייזר־דיסק: הזמנים השתנו ומדובר בעוד הרבה מאוד שידורים וכמובן כסף.
אבל גם בפרמייר־ליג, היכן שכספי נפט זורמים כמו, ובכן, נפט, נדרשו להבין שרק לפעמים הפתרון הוא לא להוציא צ'ק ולמלא אותו בסכומים דמיוניים. כי בסוף, בין כל השמות הנוצצים, דמי ההעברות המטורפים והתחושה שכולם עכברים בקרקס שבסוף שלו יושב מיליארדר עם נרגילה, הכדורגל האנגלי הוא חלק ממחזור הדם וצריך לעשות הכל כדי לשמור על צורת הצריכה הכי טהורה שלו: המגרשים.
לכן גם כשמחירי הכרטיסים מאמירים, והדרך להשיג אותם בעלויות שפויות מזכירה טיפוס על הר עם ג'יפ על הכתפיים, והמועדונים הגדולים חושבים להתפתות למיזמים מפוקפקים כמו "סופר־ליג": הפרמייר־ליג היא עדיין החוויה הקהילתית האולטימטיבית. בפאב, בעבודה, בבית הספר, בתחבורה הציבורית, בבריכה של המלון באמצע אי ספרדי שאליו הבריטים הגיעו במטרה להפוך ללובסטרים: הפרמייר־ליג בכל מקום כנקודת התייחסות, הדרך להבין מאיפה באת ומה אתה רוצה. ומי שלא מאמין, שיגיע למשחק כלשהו בימי שבת, בין רבע לשלוש לחמש ורבע.
הסיפורים
לפני שריקת הפתיחה של העונה הקודמת, עלה חשש שהפרמייר־ליג הגיעה לשלב המכונה "קץ ההיסטוריה": מנצ'סטר סיטי נחשבה למועמדת מובילה לזכות באליפות החמישית ברציפות, ולאו דווקא בפער של שתי נקודות בלבד מארסנל כמו בעונה הקודמת. לא יהיה, לפחות בעתיד הנראה לעין, איום על הגמוניה שהושגה בזכות כוח כלכלי משולח רסן ומוחות כדורגל מהטובים ביבשת. מבלי להיכנס לתיקים רפואיים, כנראה שמנהלי הליגה איבדו כמה שעות שינה עקב התרחיש הזה.
אבל אז התברר שיצר ההישרדות של הפרמייר־ליג ואלמנט ההפתעה של החיים מסוגלים להשתלב כדי לגבור על התקציבים האינסופיים ויכולות האימון של פפ גווארדיולה. אמנם זה לא שליברפול נאבקה על האליפות עד הרגע האחרון, אבל הקריסה של סיטי הייתה סיפור בפני עצמו והוא הוליד עוד סיפורים שעומדים להבשיל בעונה הקרובה: האם ארסנל מסוגלת להביס את השדים שמכריעים אותה בכל שנה ולקחת אליפות לראשונה זה יותר מ־20 שנה? האם הניסוי של רובן אמורים במנצ'סטר יונייטד יסיים עידן של השפלה וביזיון או יביא אותו לשיאים חדשים? האם ליברפול יכולה לשחזר את ההישג הפנומנלי מהעונה הקודמת ולא לקרוס באירופה? ואולי טוטנהאם סוף־סוף תצא לדרך חדשה אחרי הפיאסקו שכמעט הגיעה לירידת ליגה? הרכש המסיבי של צ'לסי יספק את הסחורה? אה, וסיטי. מה יהיה עם סיטי?
אין עוד ליגה שבה שליש מהקבוצות מספיק מוכרות ומספיק מעניינות כדי לעמוד במרכז העלילה, בין אם הן מתמודדות על האליפות או חוות עונת ביעותים. זאת כמובן תוצאה ישירה של הזרקת הכסף ישר לוורידים של הליגה, שם כל קרן השקעות רואה פוטנציאל וכל שייח' קטארי מזהה פתח של לגיטימציה. אבל כיוון שהחוקים הם עדיין 11 נגד 11 ומי שמבקיע יותר שערים מנצח – הכוח של הפרמייר־ליג כסיפור רק הולך ומתעצם במאה ה־21. גם בגלל זה היא כבר הרבה יותר מליגה אנגלית.
הרמה
עונת 23/24 הייתה הכי פורייה בתולדות הפרמייר־ליג: 3.28 שערים בממוצע למשחק. בעונה הקודמת המספר צנח ל־2.93 (בסך הכל הובקעו 1,115 שערים לעומת 1,246 בעונה שלפני כן), אבל אלה לא היו בהכרח בשורות רעות או סימון של מגמה מדאיגה: מספר המהפכים בליגה זינק לשיא (17 אחוז מהמשחקים), מספר השערים בדקה ה־90 צפונה זינק גם הוא (93 שערים, השני בגובהו בכל הזמנים) ורק 16 משחקי ליגה מתוך 380 הסתיימו ב־0:0. ובכלל, ליגה שבה לא פחות מתשע קבוצות (!) ישחקו במפעלים האירופיים (שש בליגת האלופות, עוד שיא), היא כנראה ליגה שמשחקים בה כדורגל די טוב.
6 צפייה בגלריה
אלופי העולם למי ששכח. שחקני צ'לסי
(צילום: Buda Mendes / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
מן הסתם, נותרו די והותר כישרונות שמכירים את כל הנתונים הללו ועדיין מעדיפים את תו התקן של ריאל מדריד וברצלונה, את הקסם של פריז וההון של פריז סן ז'רמן, שלא לדבר על חיי הפאר של סעודיה והאפקט ההוליוודי של הליגה האמריקאית (עבור שחקנים שכבר נמצאים בשלב אחר בקריירה). עם זאת, נדמה כי רק ליגה אירופית אחת מסוגלת לשלב בין תנאים אישיים חסרי תקדים למיצוי ספורטיבי מקסימלי. ומה שאטרקטיבי עבור הכוכבים של היום ומחר הוא גם מה שמחבר מיליארדים למסך מדי שבת וראשון.
האצטדיונים
הפעם הראשונה בסטמפורד ברידג' הייתה די מבלבלת: כל השנים האלה מוכרים לך שזה האצטדיון של קבוצת הפאר העשירה צ'לסי ובסוף אתה מגלה שזאת הגרסה הבריטית של ימק"א. אבל אז עולים ליציע ומגלים למה לפעמים כדורגלנים שמרוויחים 300 אלף פאונד בשבוע עושים במכנסיים בגלל שריקת בוז. גם אנפילד נראה כאילו הגיע הזמן שיתקדם למאה ה־21. אבל אז מתחילה שירת You Never Walk Alone וגם מי שחונך על שנאת הקבוצה הזאת לא יכול שלא להצטמרר.
רוצים חוויה קצת יותר מפנקת? באצטדיון של טוטנהאם רואים כל כך טוב מכל נקודה ביציע, שזה כמעט מוזר שלא לוקחים את אותו מחיר כרטיס על כל המושבים. את הבירה המקומית המצוינת ימזגו מברז שמקבל את הנוזל מלמטה. רק אל תשכחו לסיים בזמן: ליציע תוכלו לקחת אותה רק באירועים כמו הופעה או משחק פוטבול אמריקאי. בכדורגל, אחרי שלקח כל כך הרבה שנים להיפטר מהחוליגנים והנזקים שנגרמו עקב גישה מקילה מדי לאלכוהול (ועוד כמה דברים, הבירה לא אשמה לבד), לא לוקחים צ'אנס.
אבל בין אם זה קומפלקס סופר־מתקדם או קופסת בטון שמתחננת לשיפוץ, האצטדיונים הבריטיים הם אף פעם לא רק אכסניה שבה במקרה משחקים כדורגל אלא היכל ומוזיאון. גם קירות שנבנו לפני שעתיים ספוגים בהיסטוריה של המועדון, בדמעות העצב והשמחה של האוהדים, בהרגשה שלכאן ומכאן מגיעים כל האנשים הבודדים מ"אלינור ריגבי" כדי להרגיש פחות לבד, וחלק נכבד מהם עשו את זה בגלל אבא שלהם, שנדבק בחיידק מהסבא, שהיה נער מגבות בתור הזהב של הקבוצה, שהוקמה בין השאר על ידי סבא־רבא. חוץ מזה, נדמה שלא משנה באיזה אצטדיון שלא תדרוך בו באנגליה, מתישהו כמעט תמיד תשמע עברית.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.08.25
