הקטטה בין שחקני מכבי ת"א להפועל באר־שבע הייתה סיום נאה לעונת 2025/26. עונה אדירה ודרמטית, שהצליחה לכסות על כמה אירועים אלימים מכוערים שהתרחשו במהלכה. גם מהקטטה ניסו להתעלם ולטאטא אותה מתחת לשטיח. זוכרים את התגרה בין הפועל באר־שבע למכבי חיפה בטרנר לפני שלוש שנים? כולם הזדעזעו, ובצדק. בטדי היה אירוע מאוד דומה. רק אחרי שתובע ההתאחדות הכריז על ההעמדה לדין, כולם התעוררו.
מה לא היה שם? קפיצות, בעיטות, אגרופים, חניקות, סטירות. היו חסרים רק אנדרטייקר והאלק הוגאן כדי שזה ייחשב לרויאל ראמבל של ליגת העל. האירוע גם נמשך זמן רב ונראה היה שהוא הולך להסלים. מזל שהסתיים איכשהו. מבוגרים אחראים לא נצפו בזירה.
אחד כזה היה אמור להיות יואב זיו, מנהל קבוצת מכבי ת"א, שחקן עבר עם ניסיון בנבחרת ישראל. אבל הוא היה חלק די מרכזי באלימות, והתובע מבקש להשית עליו עונש חמור של הרחקה לחצי שנה. נראה אם להתאחדות יהיה מספיק אומץ. מיץ' גולדהאר שוב יידרש להתעסק בעובד שביזה את מכבי ת"א בהתנהגותו. איש מקצוע בן 45 שהתנהג כמו פרחח בן 25. ממש דוגמה ומופת לשחקניו ולמועדון שאותו הוא מייצג. זו התנהלות של איש צוות מקבוצה חובבנית, לא מהקבוצה שתופסת את עצמה כרמה מעל השכונה של הכדורגל הישראלי.
ברשתות החברתיות, כצפוי, האוהדים כבר עסוקים בבניית הנרטיב. מי התחיל, מי הגיב, מי רק הגן על חבר, מי "יצא גבר", מי לא יצא פראייר. זה בכלל לא משנה. לאף אחד לא אמור להיות אכפת אם מי שהתגרה ראשון לבש צהוב או אדום. שום דבר לא מפחית מחומרת המעשים. זה לא משנה מי הדליק את האש; משנה שאף אחד לא באמת ניסה לכבות אותה בזמן.
למי יש יותר גדול
ייתכן שרוב המעורבים כבר לא יהיו בקבוצות הללו בעונה הבאה, אבל זה בכלל לא מרגיע. אנחנו מכירים את הסרט הזה. תספיק עבירה אחת לא במקום, גליץ' אחד מאוחר מדי, מבט אחד מיותר או דחיפה קטנה ליד הספסל – וכל הסיפור יידלק שוב. שחקני ליגת העל אוהבים יותר מדי להתעסק בכל מה שלא קשור לכדורגל. יש מספיק אוהדים שמתלהבים מהדחיפות הקטנות, מהמבטים, מההצגות של "אנחנו לא פראיירים". הם קוראים לזה אכפתיות. בפועל, הרבה פעמים זה פשוט תחליף לכדורגל.
כי כשאין מספיק איכות, כשאין מספיק מנהיגות אמיתית, קל מאוד לקנות את הקהל עם מלחמות מזויפות. ריצה לשחקן יריב, דחיפה, צעקה, ידיים באוויר, ואז מבט ליציע כדי לוודא שראו. וזה עובד. אוהדים קונים את זה. הם באמת מאמינים שלשחקנים האלה אכפת יותר מאחרים. הם לא רואים בזה חוסר שליטה, אלא "כבוד למועדון". חס וחלילה שתצא פראייר כששחקן יריב סוטר לחבר שלך. הרי ברור שהפתרון ההגיוני הוא לקחת את החוק לידיים, לשפוך שמן למדורה, לגרור עוד אנשים פנימה ולהפוך משחק כדורגל לזירת UFC.
זאת בדיוק תרבות האולטראס החולנית שחילחלה גם לדשא: הצורך להראות בכל רגע למי יש יותר גדול, מי יותר קשוח, מי שומר יותר על הכבוד, מי לא מוריד את הראש. רק שבסוף המועדונים משלמים, השחקנים מורחקים, המשחק נפגע, והמסר לילדים ביציע ברור מאוד: אלימות היא לא כישלון, היא הצהרת נאמנות. היא כרטיס הכניסה שלך ללב של האוהדים. קלאסה זה לחנונים.
מפחידים את שומרי הסף
ומהמועדונים אין באמת מה לצפות. אחריות אמיתית? הודאה ברורה? טיפול פנימי רציני? הצחקתם את מחלקת הדוברות. אחרי שטבריה קירקסה את התקנון ויצאה כמעט ללא פגע מפרשת החוזים הכפולים, אין סיבה לחשוב שמועדונים גדולים, חזקים ומשפיעים יותר לא ינסו לעשות בדיוק אותו הדבר: למזער נזקים, להסיט אש, להאשים את הצד השני ולחכות שהרעש יעבור.
לכן הכדור עובר להתאחדות ולבית הדין. לא בעוד הצהרה חלשה על "אירועים שלא מוסיפים כבוד לענף", אלא בענישה אמיתית, ברורה וכואבת. לא כדי להרוס עונה לאף אחד, אלא כדי להבהיר שיש גבול.
הבעיה הגדולה היא שכל אחד יכול להטיל אימה על שומרי הסף, ולכן מסע ההפחדה של הקבוצות דרך התקשורת והרשתות החברתיות כבר התחיל. אין דבר כזה לקחת אחריות על המעשים שלך. כאמור, אנחנו לא מדינת הפראיירים. כולם כבר מוכנים עם מקרים אחרים שבהם הענישה הייתה אחרת, הפוסטים על כך שבית הדין "הורס את הכדורגל" כבר מוכנים לשיגור.
יהיו עוד הרבה אירועי אלימות, והם יהיו גם חמורים יותר. אבל ברגעים כאלה חשוב לעשות צדק אמיתי, חשוב להראות שלא משנה איפה אתה משחק ולא משנה כמה אוהבים אותך - בית הדין לא סופר אותך. אז מכבי ת"א והפועל באר־שבע יתמסכנו בעונה הבאה שחסרים להן שחקנים, יתבכיינו על הנקודות על תנאי שיהפכו לנקודות בפועל בסופו של דבר. אבל גם בית הדין צריך לפעול לפי חוקי השכונה: ככל שתהיה יותר מרתיע ופחות מחבק, ככה יעריכו אותך יותר.
