יש רגעים כאלה בכדורגל שאתה מסתכל על הקווים ושואל את עצמך - זה אותו ברק בכר? אותו מאמן שגרם ליריבות להרגיש שהמשחק נגמר עוד לפני שריקת הפתיחה? אותו אחד שניהל את מכבי חיפה כמו מנכ"ל של חברת הייטק בצמיחה? אותו ברק שהיה נראה תמיד שני צעדים לפני כולם?
כי בואו נודה באמת: הבעיה של ברק בכר היא לא שהוא שכח לאמן. מאמנים לא שוכחים כדורגל פתאום, בדיוק כמו שמנהל פרויקטים לא מתעורר בוקר אחד ושוכח לנהל אנשים, תקציב ולחץ. הבעיה הרבה יותר עמוקה - ברק בכר איבד את הברק. תרתי משמע.
והאמת? יכול להיות שהרגע שבו הכול התחיל להשתנות היה דווקא רגע השיא. ברק בכר עזב לאירופה בדיוק בפסגה: שלוש אליפויות במכבי חיפה, ליגת אלופות, עליונות מוחלטת. והוא הרגיש בלתי מנוצח. אבל לפעמים, דווקא כשעוזבים בשיא, מתחילה הנפילה השקטה.
הקדנציה באירופה לא הסתדרה כמו שציפו, ואז הגיעה החזרה למכבי חיפה - לא כהמשך ישיר של אותה אימפריה, אלא לתוך כאוס מקצועי שניסה להחליף את מסאי דגו. הוא הגיע בעונה שעברה כדי להציל את הסיטואציה, להחזיר שליטה, להחזיר DNA. ובסוף מצא את עצמו מסיים עונה עם הרבה סימני שאלה ואפילו פיטורים.
גם העונה, כשהגיע שוב סביב המחזור העשירי כדי לנסות להחזיר את הקבוצה למסלול, משהו עדיין לא התחבר. וזה כבר לא יכול להיות (רק) עניין של סגל, או חוסר מזל, או תקופת התאקלמות. כי כשאותם דפוסים חוזרים שוב ושוב, כנראה שהבעיה עמוקה יותר.
וזה קורה להרבה מאוד אנשים מצליחים. בהתחלה הדרך ברורה: יש רעב, יש צניעות, יש מלחמה על כל הישג, יש עבודה קשה, ירידה לפרטים, אנרגיה של אחד שעדיין צריך להוכיח. ואז מגיעה ההצלחה - אליפויות, קמפיינים, חוזים, כותרות, מחמאות והפיכה למותג. ופה בדיוק מתחילה הסכנה הגדולה ביותר של כל מנהיג: לא הכישלון אלא ההצלחה.
כי הצלחה ארוכה לפעמים גורמת לאנשים להתאהב בגרסה של עצמם במקום בדרך שהביאה אותם לשם. וזה בדיוק מה שנראה שקרה לברק בכר. פעם היה נראה שהוא חי את המשחק, והיום לפעמים הוא נראה כאילו הוא מנהל את הזיכרון של עצמו.
פעם מכבי חיפה שלו הייתה קבוצה עם רעב בעיניים, קצב וטירוף, שחקנים שרצים כאילו מישהו העליב אותם אישית. היום יש דקות שאתה מסתכל על הקבוצה ולא מבין מה היא רוצה להיות. וזה לא רק טקטיקה - זה אנרגיה. וזה הדבר הראשון שנעלם כשמאבדים דרך.
בעולם ניהול הפרויקטים יש מושג מסוכן שנקרא "שחיקת הצלחה": הרגע שבו מנהל מפסיק לעבוד לפי העקרונות שהביאו אותו לפסגה ומתחיל לעבוד לפי תחושת הביטחון שהפסגה עצמה יצרה. הוא פחות חד, פחות רעב, פחות מקשיב ופחות מגיב לשינויים - לא כי הוא לא טוב, אלא כי הוא בטוח שהוא כבר יודע.
והכדורגל, כמו החיים, מעניש בעיקר אנשים שעוצרים להתפתח. כולם זוכרים מיהו ברק בכר, אין צורך להזכיר. והיום לפעמים נדמה שהוא מנסה לשחזר הצלחה במקום לבנות הצלחה חדשה.
אבל הנה החלק החשוב באמת: עדיין יש לו הזדמנות, ואולי אפילו הזדמנות חד־פעמית, לאמן מחדש את המאמן שבתוכו, ללטש מחדש את היהלום שהפך אותו לברק בכר שכולם פחדו ממנו - לא זה שמסתמך על עבר מפואר, אלא זה שבונה עתיד חדש.
כי מי שהיה ווינר אמיתי לא מאבד את זה לתמיד, זה פשוט נקבר מתחת לאגו, לחץ, עייפות וציפיות. והפתרון הוא לא עוד רכש ולא עוד מסיבת עיתונאים - אלא לחזור לדרך, לחזור לרעב, לחזור לפשטות, לחזור לאנרגיה, לחזור לגרסה של ברק בכר שרצתה לטרוף את הליגה ולא רק לנהל אותה.
כי בסוף, אנשים לא הולכים אחרי טייטלים - הם הולכים אחרי אנרגיה. וכרגע מכבי חיפה נראית כמו קבוצה שמחכה שמשהו יקרה, לא כמו קבוצה שיוצרת משהו.
וזה קורה גם למאמנים, גם למנהלים, גם למפקדים וגם לאנשים רגילים לגמרי. השאלה היא מי מספיק אמיץ לעצור, להסתכל במראה ולהודות: "סטיתי מהדרך".
ועכשיו נשאר לראות - האם הברק של ברק באמת נעלם, או שהוא פשוט מחכה לעונת 2026/27 כדי להידלק מחדש.
*הכותב הוא אוהד ירוק מלידה, מאמן מנטלי, מנטור למנהלים, וחי על פי עקרונות הפסיכולוגיה החיובית.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
פורסם לראשונה: 15:00, 18.05.26
