"שלושה דוברמנים מחכים ליריבה כבר על הרחבה". במילים האלה פחות או יותר הגדיר בני לם את סגנון הלחץ שהוא הנחיל למכבי נתניה. זה בדיוק מה שעושה הקבוצה שלו, מסתערת, שורטת ולא מאפשרת ליריבה מרווח נשימה של הנעת כדור. כשזה מצליח, מכבי נתניה מפרקת את מכבי חיפה והפועל באר-שבע עם שלישיות וגורמת ליריבה להיראות חסרת אונים. כשיש בקיעים במשחק הלחץ, זה עלול להסתיים עם מתפרצות קטלניות שעושות שמח ברחבה של דני עמוס.
לם לוקח את הסיכון, הוא סומך על השחקנים שלו, יודע שהקהל והבעלים איתו וחוץ מזה, הוא בא ליהנות ולשחק כדורגל - ככה חינכו אותו באייטיז. לא מזמן זה הסתיים עם רביעייה כואבת מבאר-שבע בפתיחת הפלייאוף. אתמול זה הסתיים עם שלישייה לרשת של אותה באר-שבע וכנראה סגירת מרוץ האליפות.
אם זה עובד כל כך טוב, למה אין כמעט קבוצות נוספות שמאמצות את שיטת הלחץ הגבוה? כי זה דורש תיאום, מאמץ קבוצתי, מחויבות חסרת פשרות, כושר גופני וכאמור, גם מוכנות נפשית לקחת סיכונים. מי שהיה במגרש אתמול בנתניה (גילוי נאות: אני אוהד הקבוצה) ראה שמעבר ללחץ שהביא ליצירת הגולים, היו עוד עשרות מאבקים קטנים (וגם גדולים - המחצית הראשונה הייתה ברוטאלית להפליא) שבהם שחקני נתניה פשוט התנפלו בתזמון ולהט של דוברמן רעב על כל כדור רגע אחרי שעבר ליריבה ובחלק גדול מהמקרים, תוך קריאה מראש לאן ינוע הכדור. לפעמים זה בסך הכל תיקול שגורם לשבירת התקפה והוצאת הכדור החוצה, אבל מתישהו זו תהיה חטיפה שמייצרת יתרון בהתקפה ושולחת את פטריק טוומאסי להשלים צמד.
תיאום שכזה דורש המון תרגול ושחקנים מחויבים שמבינים את המשחק. ולכן כל מי שעדיין תקועים במשחק התדמיות ומצמצמים את בני לם לאזור של מוטיבציה ויאללה בלגן, פשוט לא מבינים כדורגל.
בחזרה לאייטיז
כדי להבין את המהפכה שעשה בני לם במכבי נתניה (ורק להיזכר כמה הקבוצה הייתה כבויה אצל ריימונד אטפלד) וגם את הכוח הקהילתי שיש לכדורגל, צריך רק לשבת ביציעי הקבוצה. זה אולי יישמע לחלק מהאנשים מוגזם, אבל אתמול ולפני שבוע מול מכבי חיפה, ראיתי ביציע אנשים מבוגרים, מעל גיל 40, עם עיניים מבריקות מדמעות. נתניה לא רצה לאליפות, היא לא תיקח העונה שום תואר, כולה עוד ניצחון פלייאוף על אלו שמוגדרות קבוצה גדולה, אבל תחושת הגאווה והידיעה שהקבוצה שלהם מציגה כזו עוצמה מול העשירות והנכונות, ובמיוחד כשעל הקווים עומד האיש שהוא תזכורת אנרגטית לימי הפאר מן העבר, מספקת לאותם אוהדים את הדבר הזה שרק הכדורגל מסוגל לייצר.
לפני המשחק התפרסם בפורמים הנתנייתים סרטון קצר בו נראה ילד שמבקש מבני לם לנשק אותו על הקרחת, ככה בשביל המזל. לם, אנושי ונגיש כמו תמיד, הלך עם המחווה עד הסוף. אחרי המשחק כבר כל העיר רצתה לנשק אותו, ככה בשביל האהבה.
פרס ישראל לדראפיץ'
לא נעים להגיד, אבל סלובודן דראפיץ עושה בית ספר לאיזי שרצקי. עם כל הכבוד לחתן פרס ישראל, מאמן הכדורגל של הפועל קריית-שמונה מצליח מדי שבוע לשים מאחור את כל הטינופים שפיזר עליו הבוס, את הקפריזות הכמעט ילדותיות, ההתנהלות הפומבית שיכלה לפרק את כל המרקם הקבוצתי ובאלגנטיות חיננית אוסף לו עוד ועוד ניצחונות.
אם חיפשתם מישהו לתת לו פרס ישראל בקלאסה - דראפיץ' הוא המועמד המוביל שלי.
חוקרים מתוחכמים ומבקרים צבועים
ועוד כמה קטנות לפני שנתיישב לראות את קובי רפואה וברק בכר מנסים להתאושש מהחבטה במחזור הקודם:
1. אם קבוצת כדורגל הייתה מפגינה את רמת התחכום, הסגנון והיעילות של חוקרי וייצמן יער - היא מזמן הייתה יורדת ליגה.
2. לא פחות מצחיקים הם האנשים שמקדשים את הזכות של בני סכנין להסתגר ולבזבז זמן, אבל שוללים ממאמן היריבה, כמו לאחרונה קרסטאיץ', את הזכות להגיד שזה אנטי-כדורגל.
3. אם הפועל ירושלים נשארת בליגה, אני מקווה שזיו אריה יקבל עוד כמה מכתבים מרגשים, נניח מאיל ברקוביץ'.
