הבעיה הראשונה של באר־שבע היא שהמשחק היום יתחיל ב־16.00, שעת ליגה לאומית, בעוד בית"ר ירושלים תזכה ליום מנוחה נוסף מאז משחק העונה. הבעיה השנייה: היא תשחק מול הפועל ת"א והאקס המיתולוגי הנצחי, אליניב ברדה.
יש שיח מצחיק ומקושקש ברשתות כאילו הפועל ת"א לא תרצה לנצח, בשל היריבות עם בית"ר (זוכרים את משחק השרוכים?), אבל אף אוהד לא רוצה באמת לראות את קבוצתו מתבזה - זה עלול להפוך לסיוט. בפנטזיה אתה ישן על החוף בגלמפינג מפנק, במציאות יש 40 מעלות ויתושים. אה, והמאמן הוא האדם שרוצה לנצח את באר־שבע יותר מכל אחד אחר בעולם: אליניב ברדה. שנתיים עברו מאז הפיטורים בשיחה בת החמש דקות עם אלונה ברקת. האם הוא סלח? אולי. האם הוא שכח? בטוח שלא. אין כמו לנקום באקסית, אין כמו לפגוש אותה במקרה ברחוב עם החברה החדשה שלך.
אין סיבה להאמין שבכדורגל זה שונה, גם אם עבר זמן. כל השחקנים ש"לא חוגגים מול האקסית" משקרים, הרי אנחנו יודעים שאתם מסתירים את החיוך בזמן שאתם מרימים ידיים לאות התנצלות. להפועל ת"א יש גם מאזן מחמיא שהיא רוצה לשמור עליו: הפסד ביתי אחד בלבד על הדשא העונה. אפילו באר־שבע חטפה בבלומפילד הפסד כואב, 2:1 בדקה ה־97. הפועל ת"א בונה מחדש את המקום שלה במועדון הגדולות. לא להתאמץ? אי־אפשר, אנחנו לא באייטיז. כל המשחקים מצולמים.
השדים של בלומפילד. מכבי ת"א תשמח להרוס לבית"ר ירושלים. למרות שאצלה לא ברור את מי האוהדים מעדיפים כאלופה: באר־שבע, איתה היו לה מאבקי אליפות מרים בעשור הקודם; או בית"ר, יריבה היסטורית גדולה. בכל מקרה, אף אחד מהן לא מתחרה ברמת השנאה של הצהובים להפועל ת"א או מכבי חיפה.
אחרי הניצחון המרשים שלשום על הירוקים, המאמן הזמני קני מילר שלח רמז עבה שהוא יירצה להישאר ("כיף לי פה" = "איפה חותמים?"). סיום עונה חזק שיכלול גם זכייה בגביע עשוי לסלול את דרכו. זה לא שיש אופציות מדהימות בחוץ, ז'וזה מוריניו כנראה חוזר לריאל מדריד והאנזי פליק נשאר בברצלונה. וגם: בית"ר השפילה את מכבי ת"א פעמיים העונה, 2:6 ו־2:4. הכבוד של הצהובים נרמס, ואין משהו שהמכביזם שונא יותר מקבוצה שמוכיחה עליונות על חשבונו.
עם כל הכבוד לתל־אביביות עם יצר הנקמה, המשחקים האלה תלויים ביריבות שרוצות הרבה יותר. הרגליים אולי קצת רועדות, אבל בדרך כלל זה משתחרר עד הדקה העשירית. השרירים של הכוכבים עשויים לקרוס, אבל המחליפים שלהם יעלו בטירוף כאילו כל חייהם תלויים בכך. באר־שבע ובית"ר ירושלים רעבות אחרי בצורת ארוכה. ויש גם את העניין המקצועי הקטן, הן הרבה יותר טובות מהתל־אביביות.
לירדן שועה ועומר אצילי מספיק רבע מצב כדי לכבוש, קינגס קאנגווה לפעמים צריך 20 בעיטות - אך הוא ייכנס עם הכדור לתוך השער אם צריך. הפצע של באר־שבע מהעונה שעברה לא נרפא, לבית"ר יש חור בלב כבר 18 שנה. אף אחת לא תסלח לעצמה על הפסד. בלומפילד אצטדיון קשה, יש בו שדים ורוחות מהעבר. אבל באר־שבע ובית"ר ירושלים הן הדמויות הראשיות כאן, ובכל סרט טוב - מעשיה של הדמות הראשית משפיעים על העלילה יותר מכל דבר אחר.
