אני אוהד מכבי תל אביב, אבל כנראה שאני אפילו יותר אוהד של השחקן הישראלי. תמיד ריגש אותי הרגע שבו שחקן ישראלי נכנס לפרקט - בין אם זה במכבי, במועדון אחר או בכלל מעבר לים. עומרי כספי, למשל. וכשמדובר בשחקן ישראלי צעיר - זה מרגש אפילו יותר.
ההיכרות שלי עם דני אבדיה התחילה אי שם ב-2017, ולא דווקא דרך מכבי תל אביב. זה היה בנבחרת הקדטים של ישראל, עד גיל 16. לא נבחרת שבשבילה פותחים טלוויזיה באופן טבעי, אבל אני זוכר את עצמי צופה במשחקים, וכולם דיברו שם על "איזה דני אחד". גם את השם שלו כנראה לא תמיד ביטאו נכון, פעם אחר פעם, אבל זה באמת לא שינה.
נדמה לי שדני אבדיה נכנס באמת לחיים של כולנו עם נבחרת העתודה של ישראל. זכייה באק-טו-בק, שנה אחר שנה. האליפות הראשונה לא הייתה בארץ - גרמניה, אם אני זוכר נכון - ושם כבר הבנו שיש פה משהו מיוחד. הוא נבחר לחמישיית הטורניר וזומן למחנה כדורסל יוקרתי בארצות הברית, ושם, כצפוי, גם נבחר ל-MVP. במקביל, דני התחיל לקבל דקות בקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב, מעט מאוד ביחס למה שעשה במדי הנבחרת.
בקיץ 2019 זה הגיע לנקודת שיא: זכייה נוספת עם העתודה, הפעם בארץ. שוב חמישיית הטורניר, והפעם גם תואר ה-MVP. חוויה שאי אפשר להסביר במילים. להגיע למשחקים, לראות אותו מקרוב, ולהבין שיש כאן שחקן שעתיד להגיע לרמות הגבוהות ביותר. אני זוכר את עצמי שואל: מה זה הדבר הזה? מי זה הילד הזה? ואיך הוא כל כך טוב?
אחרי אותו קיץ גם במכבי הפסיקו להיות אדישים. דני התחיל לקבל דקות משמעותיות, שיחק ביורוליג, נבחר ל-MVP של הליגה הישראלית בסיום העונה, ושיחק כמו כוכב. ככל שהעונה התקדמה, היה ברור לכולם שזו העונה האחרונה שלו בגופייה הצהובה. אי אפשר היה להישאר אדיש אליו, אי אפשר היה שלא לתמוך בו, ואי אפשר היה להתעלם מהעובדה שיש כאן משהו אחר, שחקן ברמה שלא בהכרח הכרנו כאן בעבר.
כשעונת 2019/20 הסתיימה, מכבי כבר לא הייתה העניין. כולנו חיכינו לדבר אחד - דראפט 2020. הכול קרה בצל הקורונה: סגרים, חוסר ודאות, תקופה כבדה, ובתוך זה דני אבדיה הפך לנקודת אור. קיץ שלם של דיבורים, שמועות, כתבות והייפ בלתי נגמר. איכשהו, זה אפילו עזר לשכוח לרגע את כל מה שרע מסביב.
ואז הגיע הלילה של ה-18 בנובמבר. לפנות בוקר, אחרי אינסוף ציפייה, דני אבדיה נבחר במקום התשיעי על ידי וושינגטון. הפתעה מוחלטת. כבר חשבתי שהוא יידרדר, שהשמועות על שיקגו או קליבלנד יתמסמסו, ואז אדם סילבר הקריא את השם. דמעות בעיניים, קפיצות מרוב שמחה. הילד עשה את זה - הבחירה הגבוהה ביותר של שחקן ישראלי בדראפט ה-NBA.
מאותו רגע היה לי ברור שדני אבדיה הוא עניין לאומי. אין סיכוי שאני לא קם למשחקים שלו בלילה, אין סיכוי שאני מפספס. כל כתבה, כל עדכון - הכל. זה התחיל במשחק הכנה מול ברוקלין עם 15 נקודות, אם אני זוכר נכון, והמשיך למשחק הרשמי הראשון מול פילדלפיה. כל נגיעה בכדור הפכה לרגע של ציפייה, כל סל - כמו גול. אבל ההתחלה הייתה רחוקה מלהיות זוהרת.
בכחמש וחצי העונות של דני ב-NBA פספסתי אולי שלושה-ארבעה משחקים בלייב, בעיקר בגלל השירות הצבאי. בטירונות צפיתי בשקט, שלא ישימו לב. בסדיר קבעתי משמרות לפי לוח המשחקים שלו, וגם כשזה לא הסתדר - קמתי. והיו רגעים קשים: משחקים בלי נקודות, עומד בפינה, לא מקבל כדור, בלי הכרה ובלי כבוד. עושה עבודה יפה בהגנה - וזהו. ועדיין האמונה לא נשברה. הקפיצה תגיע, זה עניין של זמן.
בארבע העונות הראשונות כמעט הכרתי כל סל שלו בעל פה, פשוט כי לא היו הרבה כאלה. שלוש עונות קשות במיוחד: 6.3, 8.4 ו-9.2 נקודות בממוצע. הוא שיחק לצד שחקנים שפשוט לא ספרו אותו, והרשימה ארוכה. ואז, בעונה הרביעית, זה קרה. 43 נקודות מול ניו אורלינס, שיא קריירה. אחר כך עוד משחק של 32, ופתאום אותם אנשים שלא האמינו בו התחילו לומר: רגע, אולי כן יש פה משהו.
העונה הרביעית הייתה קפיצת מדרגה. 14.7 נקודות בממוצע, שחקן רוטציה משמעותי. עדיין לא כוכב, עדיין לא כזה שבונים סביבו, אבל שחקן לגיטימי. ואז הגיע קיץ 2024. פורטלנד. הלם. למה? בדיעבד - זו הייתה מתנה. ההתחלה לא הייתה פשוטה, אבל באמצע העונה משהו השתחרר, ואז הגיעה ההתפוצצות האמיתית. רצף משחקים של 30 נקודות, מנהיגות, אגרסיביות וביטחון.
לילה אחרי לילה הוא הוביל את הקבוצה, ניצח משחקים, והציג הצגות: 36 נקודות מול דנבר, 34 מול גולדן סטייט בחוץ, 33 במדיסון סקוור גארדן. העונה הסתיימה עם 16.9 נקודות בממוצע - קפיצה נוספת. בקיץ שלאחר מכן היה ברור שאם פורטלנד חכמים, הם נותנים לדני את המפתחות, וזה בדיוק מה שקרה. אנפרני סימונס עבר בטרייד, ופתאום זו הקבוצה של דני.
לפני פתיחת העונה הוא גם הוביל את נבחרת ישראל לשמינית גמר היורובאסקט, בטורניר טוב משמעותית מזה של 2022, והוכיח שוב שהוא שייך לרמות הגבוהות. העונה הנוכחית מצאה את פורטלנד בלי רכז טבעי, עם פציעות וחוסרים, ומי שנשאר השחקן היחיד שיודע ליצור לעצמו ולאחרים הוא דני אבדיה.
הוא נכנס לתפקיד של פוינט-פורוורד, שחקן שכל ההתקפה עוברת דרכו. הוא מכתיב קצב, מקבל החלטות, נוגע בכדור כמעט בכל פוזשן, ובלעדיו - אין התקפה. ברגע הזה דני השתנה. הוא הבין שהכול עליו - והפך למפלצת. הנתונים של אולסטאר, היכולת של אולסטאר והנוכחות של אולסטאר.
כמעט כל ערב מעל 20 נקודות, לא פעם לכיוון ה-30. ממוצעים של 26 נקודות למשחק, שלושה טריפל-דאבלים, ולא כאלה של 10-10-10 אלא של כוכב אמיתי. משחק של 17 או 18 נקודות מרגיש פתאום מאכזב. פעם התרגשתי מסל בודד שלו, היום פחות מ-20 זה לא רלוונטי. 41 נקודות מול יוסטון, משחק השיא בקריירה שלו בעיניי, והצגה אחרי הצגה עד שנגמרו המילים.
ואז הגיע הלילה של ה-1 בפברואר. היה ברור לכולם שדני צריך להיות אולסטאר. אולי לא בחמישיות, אבל במחליפים - בוודאות. הפציעה בגב קצת הלחיצה, חמישה משחקים בחוץ ושני משחקים חלשים יחסית עם 11 ו-17 נקודות, אבל זה לא שינה. הריצה המטורפת שעשה קודם לכן הספיקה.
דני אבדיה נבחר לאולסטאר. אפשר להתחיל להתרגל. דמעות בעיניים, קפיצות משמחה, אפילו יותר מרגש מהדראפט. באמצע החודש נראה אותו על הפרקט במשחק האולסטאר, לצד השחקנים הכי גדולים בעולם, על הבמה הכי גדולה שיש. ורק עכשיו כולם באמת מבינים, בארץ וגם בארצות הברית - שלדני אבדיה מעולם לא הייתה תקרה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
