כאשר פרצה המלחמה, הצהירה הפועל ת"א על כך שהשחקנים הזרים לא ישובו לישראל כל עוד היא תימשך. למזלה, בחלוף הזמן העניינים הסתדרו כך שכולם, פרט לאנדריאן קרייב, חזרו ארצה. בכך נפתרה הבעיה העיקרית, העל-זמנית, זו שאם לא הייתה נפתרת הייתה הופכת את יתרת הליגה מבחינתה לעונש אחד גדול. תקחו להפועל את הזרים, כמו לקחתם לה את הצבע האדום.
מול מכבי חיפה הייתה לה בעיה נקודתית. לא היה לה אמצע. לוקאס פלקאו מורחק, קרייב בבולגריה, ואפילו אל-ים קנצפולסקי, שלוהק למלא את התפקיד של שניהם, קרע את השריר. מה נשאר לה? טל ארצ'ל, רועי אלקוקין, ועומרי אלטמן – אם מישהו היה אומר לאליניב ברדה שזו תהיה שלישיית הקישור שלו מול מכבי חיפה בחודש אפריל במחזור ה-25, הוא בטח היה אומר שזה נשמע מוזר שהמחזור ה-25 משוחק כל כך מאוחר. מה, קרה משהו? אם מישהו היה אומר לו שזו סיבה לדאגה, הוא היה אומר שיהיה בסדר. ככה זה כל העונה. יש לו את כל הסיבות האובייקטיביות לדאוג, ובסוף זה בסדר.
הוואקום של הפועל במרכז המגרש ניכר היטב במחצית הראשונה. לא היה צריך לקיים את המשחק בפועל כדי לדעת שכך בדיוק זה ייראה. גם אם מכבי חיפה לא תרגמה את השליטה למצבי הבקעה, בלשון המעטה, היה קשה לדמיין איך הפועל רוקחת מהדבר הזה ניצחון במחצית השנייה. ובכל זאת, כמו שמצאה את הדרך מול בית"ר ירושלים, מכבי ת"א והפועל באר-שבע, היא מצאה גם הפעם. איך זה קרה? אפשר להסביר את זה בכרטיס האדום של נבות רטנר, בפנדל בעקבות נגיעת היד של ליסב עיסאת שבכל הילוך חוזר אפשר להישבע שרואים משהו אחר, או בזה המפוקפק אפילו יותר על פרנאן מאיימבו.
יטעה מי שימהר לתלות את הכל בשיפוט מטיב. טעויות קורות. פעם לפה, ופעם לשם. מה שקורה להפועל, פעם ועוד פעם ועוד פעם, זה שהיא תמיד מוצאת את הדרך. יש לה יכולת מופלאה לצוף. היא לא שוקעת. לא כשבאר-שבע שוכבת לה על הראש מחצית שלמה, ולא כשבית"ר ומכבי מובילות עליה בדקה ה-90, ולא כשהיא משחקת מול מכבי חיפה עם אמצע שמורכב מבלם, חלוץ מומר ושחקן נוסף שפתח בהרכב רק באחד מששת המשחקים הקודמים.
פעם אחת זה מזל, פעמיים זה מזל גדול, בפעם הרביעית זו כבר שיטה. היא לא משחקת טוב, היא אפילו לא משחקת רע – היא משחקת עם השגחה. יש לה על הכתף מלאך שומר עם נעלי פקקים. פעם זה צ'יקו, לפעמים זה סתיו טוריאל, לעתים זה אלטמן, ואתמול הוא היה דובר יוונית קטן קומה בשם לויזוס לויזו. אין לו את המספרים של טוריאל, אבל מהניצוצות שהוא מפיץ אפשר להאיר כפר שלם באפריקה. מה אחד כזה עושה כאן? לא ברור, אבל כל מה שהפועל יכולה לקוות לו זה שלויזו עצמו לא ישאל את השאלה הזאת.
בית"ר: מה שהיה הוא שיהיה
עצירת הליגה לחמישה שבועות היא אירוע (כמעט) חסר תקדים. זו עונה חדשה בתוך עונה, שליש אחרון שמתנהל בשפה שונה לחלוטין מהשניים שקדמו לו. החשש הטבעי והגדול ביותר של כל קבוצה – לפחות אלו הטובות, שכן הרעות יכולות רק לקוות שמה שהיה לא יהיה - הוא האם מה שנבנה בעמל רב במשך חצי שנה של מאמץ ישרוד הדממה כה ארוכה שטראומה לאומית בצדה. הפועל באר-שבע נראתה לאחרונה ב-21 בפברואר, ולא הייתה שום דרך לדעת איזו צורה תהיה לה כשהופיעה מאי שם ב-4/4. האם משהו מהאינטנסיביות המאיימת שלה יאבד? מה תעשה הפסקה שכזאת לכל מה שהפך את לוקאס ונטורה וקינגס קאנגווה ל"לוקאס ונטורה וקינגס קאנגווה"?
מחשבות דומות טרדו לבטח גם את מנוחתה של בית"ר ירושלים. המלחמה הורידה עליה את המסך ברגע הכי גרוע. בדיוק כשהצליחה לעצור רצף הפסדים – שלוש נקודות מתוך 12 והדחה ברבע גמר הגביע - והביאה רויאל-פלאש עם שמינייה בנתניה, סגרו את האורות על קזינו הכדורגל של ליגת העל וציוו עליה לקום מהשולחן. חמישה שבועות מגדרות לה האצבעות ברגליים, תחושה דמוית קריז המוכרת לכל קלפן שמישהו לקח לו את הז'יטונים מהידיים. מסתבר שזה קיים גם בכדורגל. רק תנו לירדן שועה, ברק יצחקי, עומר אצילי והיתר את ההזדמנות הראשונה לחזור ולהמר, ורצוי על סכומים כמה שיותר גבוהים – נאמר על אליפות.
כשהמחצית הראשונה מול עירוני טבריה הסתיימה בפיגור 2:0 אלו היו מצד אחד חדשות נוראיות, ומצד שני הזדמנות גדולה. אם יש קבוצה שהחיים – אמנם הקודמים, לפני עצירת הליגה – ציידו אותה בכלים הדרושים כדי לחזור מפיגור לניצחון, הרי זאת בית"ר, ששישה מ-15 ניצחונותיה עד עצירת הליגה הגיעו אגב חזרה מפיגור. המהפך הדרמטי, כולל שער בתוספת הזמן שכמוהו כחותמת בתחתית יצירה המאשרת שמדובר בעבודה אותנטית של בית"ר, היה שווים הרבה יותר מניצחון קל ושגרתי, כזה שייתכן והיה מושג אם המשחק מול טבריה היה מתקיים חמישה ימים אחרי השמינייה מול נתניה ולא 40. הניצחון על טבריה בנה גשר מלאכותי מעל הפגרה הארוכה ומאשר לבית"ר שהמוג'ו שלה, כוח העל שלה, לא אבד – מלחמה עם איראן או לא מלחמה עם איראן, מה שהיה הוא שיהיה. בית"ר הייתה, ונשארה, הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שהצעד הראשון לניצחון שלה הוא לא שער שלה, אלא דווקא שער ליריבה.
הטירונות בדיעבד של מכבי ת"א
מכבי ת"א היא אולי הנפגעת הגדולה ביותר מהמלחמה. היא חסרה חמישה זרים, ואלו אף פעם לא חדשות טובות, אבל במובנים רבים, 24 המחזורים הראשונים היו הטירונות המושלמת להיעדרותם מאונס של בעלי האזרחות הזרה. סטטיסטית, כריסטיאן בליץ' היה כנראה נעדר מהמשחק מול הפועל חיפה גם אם באיראן לא היה אפילו גרם אחד של אורניום מועשר; קרווין אנדראדה נותר מחוץ לסגל במשחק הלפני אחרון של מכבי והוחלף במחצית בזה שלאחריו; הייטור נחוץ כמו גלגל שלישי לאופנוע בעולם בו מוחמד עלי קמארה וטייריס אסנטה מוכנים לשחק כדורגל תחת טילים; ואיסוף סיסוקו לא יותר טוב מאיתמר נוי גם בעולם פציפיסטי. אמיר סהיטי זה כבר משהו אחר והחיסרון שלו הוא באמת משמעותי, אבל אי אפשר היה לתסרט בצורה טובה יותר את המשחק הראשון של מכבי בלעדיו – עם שער בתזמון מושלם של אושר דוידה.
יכול היה להיות נחמד מבחינתה של מכבי אם גם הפועל באר-שבע ובית"ר ירושלים היו צריכות להסתדר עם שלושה זרים בלבד, אבל אם המשחק מול הפועל חיפה הוכיח משהו זה שאלוהים לא רק נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, הוא גם לוקח את הזרים למי שיש לו ישראלים.
