המחצית הראשונה הייתה אחת הטובות של העונה, מאה אחוז כדורגל ש-101% ממנו היו שייכים לבית"ר ירושלים. היא הייתה גדולה על מכבי ת"א בשני מספרים, אבל כאשר יגאל פריד שרק למחצית, ברק יצחקי כביכול נשם לרווחה. השער המצמק של טייריס אסאנטה בתוספת הזמן החזיר את מכבי למשחק שהיא לא הייתה חלק ממנו. איך אפשר לחזור למקום שבו מעולם לא היית? הנה, אפשר.
למרות שמכבי הובילה 0:1 והחזיקה ביתרון למשך 12 דקות, היא לא הייתה באירוע. זה היה גדול עליה. מהרגע שעידו שחר עשה טעות וכבש את הראשון - שער שלא הלחיץ את בית"ר כמו שאולי אפשר היה לחשוש, אלא דווקא שיחרר אותה – קיבלנו קרוב ל-40 דקות בהן הציגה בית"ר את הכדורגל הטוב ביותר שלה העונה. שלושה שערים, פנדל מוחמץ והתנפלות רבתי על מה שמכבי מכנה באופן לא ברור "הגנה". זה היה הכדורגל הטוב ביותר של בית"ר מזה שנים.
קדם למשחק טקס מיוחד לגיבורי האליפויות של 96/97 ו-97/98. זה התחיל בתשורה מברק אברמוב, והגיע לשיא בהומאז' על הדשא. בית"ר עברה דרך חור תולעת לימים המהפנטים של הקבוצה ההיא. בתפקיד רונן חרזי - הייטור, שהוא לכאורה הבלם של מכבי ת"א, אבל למעשה היה החלוץ שבית"ר כל כך צריכה.
השער המצמק של אסאנטה על סף ההפסקה צימק רק במובן המתמטי, ולכן הוא לא היה חשוב. בית"ר הייתה גדולה על מכבי באופן שמספרים ולוח תוצאות לא יכולים היו ללכוד.
שישה מחזורים לסיום העונה, זו הייתה עבודת הגמר של בית"ר, סך כל מה שהופך אותה בנקודת הזמן הזו של העונה לקבוצה המסוכנת בישראל. קשה להיות רגע השיא של קבוצה שכבר ניצחה העונה 2:8 את מכבי נתניה ו-2:6 את אותה קבוצה בדיוק, אבל במובנים רבים המשחק אמש היה רגע השיא של בית"ר, בשקלול גודל הרגע. הפועל באר-שבע אולי איכותית יותר, עוצמתית יותר, בעלת קישור מרכזי טוב יותר, אבל בית"ר ירושלים נפיצה בהרבה. היא דינמיט עם פקקים. יכול להיות שבאר-שבע היא הקבוצה הכי טובה בשביל להוביל 0:1, אבל בית"ר היא הקבוצה הכי מתאימה בשביל לחזור מ-1:0. מה שאצל אחרות הוא משבר, בשבילה הוא הזדמנות.
לבית"ר נשארו שישה מחזורים לשמור על המים שהיא מחזיקה בידיים, יתרון קל שבקלים על באר-שבע שצריך מעט כדי לשמוט אותו והרבה כדי לשמור עליו. היא נמצאת היום בשיאה. טוב מזה והיא תשתגע. היא בדרך להשתגע.
פלייאוף צרצרים
הפלייאוף התחתון הוא הצד האפל של הירח של הפלייאוף העליון. הוא משלם את מחיר העניין הרב, כמעט יוצא הדופן, שמרכזות שש הקבוצות הראשונות השנה. הן אחראיות לעשרה מחזורים של שובר קופות היסטורי, עם מיצוי מוחלט של פוטנציאל הדרמה, הטרגדיה (והקומדיה, תראו את מכבי חיפה, למרות הניצחון אתמול) שמציע הספורט.
היות ויש מקסימום תשומת לב שאפשר להקדיש לכדורגל הישראלי, מדובר במשחק סכום אפס של רלוונטיות. כל עין שממוגנטת למאבק האליפות ולהתנגשויות התכופות בין הענקיות, היא אחת שאין לה את הפנאי להיעזר בזכוכית מגדלת כדי לראות מה עשו עירוני טבריה ומ.ס אשדוד. שנים לא היה פלייאוף עליון שכזה, ובפעם האחרונה שהיה – הייתה קורונה שהפכה את הכל לסטרילי ונטול נשמה. אבל עכשיו הוא ישנו, עם חמש הקבוצות הגדולות בישראל שמתכתשות על בסיס קבוע, ומאחורי גבן מתקיים עולם שלם, בלתי ידוע. מי שיאטום אוזניים ישמע איך מוטי קירשנבאום מקריין את המשחקים בין ריינה לקריית-שמונה משל מדובר בסרט טבע על חייהם של יצורים זעירים במעבה הג'ונגל.
כמעט תמיד יש לפחות קבוצה גדולה אחת בפלייאוף התחתון, ולפעמים זו מוצאת עצמה ממש בלב המאבק נגד הירידה. הקמפיינים הכושלים ואלו המוצלחים של הפועל ת"א, לדוגמה, הפכו את הפלייאוף התחתון בעונות מסוימות למעניין לא פחות מהעליון, שם העניינים הוכרעו לא פעם בשלב מוקדם יותר. אבל השנה? צרצרים, מאבק בפרופיל נמוך שלאורו גם השאלה המרכזית בתחתית בעונה שעברה – מכבי פ"ת תישאר או תרד – נדמית להרת גורל. תהייה פילוסופית מוכרת מבקשת לבדוק האם עץ שנופל באמצע יער שומם, בלי שאף אחד יישמע, אכן משמיע רעש. בהשאלה, אפשר לומר שירידת ליגה בסוף עונה, בלי שאף אחד יישמע, אכן משמיעה רעש. לאוהדים של ריינה והקבוצה שתצטרף אליה, מדובר בעולם ומלואו. עבור הרוב המוחלט, משהו שהם יגלו באוגוסט, כשהעונה החדשה תיפתח ויראו ששתיים שהיו שם כבר אינן.
