אם ממש מתעקשים, אפשר לראות בחזרת הכדורגל הישראלי בתנאים הנוכחיים - ללא אוהדים, רק 22 שחקנים וכדור - כגרסה הטהורה ביותר של הדבר. זה הכי כדורגל שיכול להיות. אין בו, על־פי הנחיות פיקוד העורף, מקום למעבר.
אם בימים כתיקונם חלקם של המגן הימני, הקשר האחורי והחלוץ תופס רק אחוז מסוים בסיפור שחלקו שמור גם לאוהדים, אז כעת מתעצם חלקם היחסי של השחקנים. האחריות שמוטלת עליהם היא רבה, אולי גדולה מדי. האם המגן הימני של מכבי חיפה, הקשר האחורי של הפועל ת"א והחלוץ של בית"ר ירושלים מסוגלים לשאת על כתפיהם את המשקל של ליגת העל? האם הם מסוגלים לרתק אותנו באותו האופן כאשר הם שם לבדם? האם אפשר לסמוך על שחקני כדורגל שיסתדרו לבד עם הדבר הזה שנקרא כדורגל? האם הם יכולים בלעדינו?
2 צפייה בגלריה
האם אפשר לסמוך על שחקני כדורגל שיסתדרו לבד עם הדבר הזה שנקרא כדורגל?
(צילום: עוז מועלם)
מי שלא מבינים על מה כל המהומה נוהגים תמיד לומר, על דרך השלילה, שזה "רק כדורגל". הם לרוב לא יודעים על מה הם מדברים, אבל עכשיו, במקרה זה באמת רק כדורגל. אולי הם צדקו כל הזמן? אולי רק כדורגל זה לא מספיק? מה הופך את "מכבי ת"א" ל"מכבי ת"א" אם לא 20 ומשהו אלף אוהדים שמוכנים למשכן את האושר והצער שלהם בביצועיהם של שחקנים בחולצות בצבע צהוב־כחול? מהי הריצה לאליפות של בית"ר ירושלים אם אין שם 30 אלף אנשים לצעוק בגבם של השחקנים? בחודשיים הקרובים, בהנחה שלא ישתנה משהו עד לסיום העונה, תוטל על הצופים החובה לייחס חשיבות זהה למשהו שחלק משמעותי ממנו אבד. במחשבה שנייה, האחריות היא לא על השחקנים שנותרו שם לבדם, אלא על האוהדים שאינם. הם חייבים להשתכנע שזה "על אמת". אם יצליחו, זה יהיה על אמת. אם לא, אז לא, ולא משנה כמה טוב יבעטו בכדור.
למזלם, הם מורגלים בכך. זו העונה השלישית מתוך השבע האחרונות שמשחקים כאן כדורגל מאחורי דלתיים סגורות. אין מנוס מלהתרגל לכך, כמו שמתרגלים לכך שבעוף יש עצמות. מוציאים אותן ואוכלים. באופן מעציב ובהתאם לחיים במקום הלא פשוט הזה, כדורגל בלי אוהדים זה אולי לא הדבר האמיתי, אבל זה בכל זאת משהו. כשאין מסגרות חינוכיות, עולם התרבות משותק והחיים בגדול עומדים במקום כבר יותר מחודש, כל חזרה, אפילו חלקית, של משהו מהחיים הקודמים מייצרת באופן בלתי נשלט תחושת של שפיות. זה לא שפוי שכדורגל בלי אוהדים הוא רמז לשפיות, אבל זה מה יש. באותה נשימה, זו הזדמנות עבור מנהלי הכדורגל הישראלי להפיק לקחים. בימי שלום הם מחלקים על ימין ועל שמאל עונשים של איסור קהל חוץ במשחקים גדולים. במקום בו אפילו הימצאותם של אוהדים ביציע אינה מובנת מאליה, אסור לבחור באפשרות הזאת מרצון. זה העונש הקארמטי למי שמנע באטימות ובחוסר רגישות את כניסתם של אלפי אוהדים של קבוצות החוץ - להישאר ללא אוהדים בכלל. לו רק אפשר היה להשתכנע שזה באמת מפריע להם.
2 צפייה בגלריה
זו העונה השלישית מתוך השבע האחרונות שמשחקים כאן כדורגל מאחורי דלתיים סגורות
(צילום: אורן אהרוני)
אם הפועל באר־שבע תנצח את בני־יהודה בחצי גמר גביע המדינה ביום חמישי הבא, היא תקיים 14 משחקים בשמונה שבועות. לשם השוואה, זו בדיוק כמות המשחקים ששיחקה מה־30 באוגוסט עד ה־20 בדצמבר - פרק זמן של 16 שבועות. גם קבוצה שמורגלת בטירונות כדורגל ממושכת, כמו מכבי ת"א שהאריכה לשחק בליגה האירופית, תחווה עומס שהיא לא יכולה הייתה אפילו לחלום עליו. כשהכל יסתיים אפשר לקוות שרק הלשון של השחקנים תהיה בחוץ, ולא גם חלק מהשרירים.
העומס הגדול ונטרול אלמנט הביתיות יהפכו את העסק לאקראי בהרבה. פערים יצטמצמו, עליונות שנבנתה במשך 24 המחזורים הראשונים תאבד משמעות ב־12 האחרונים. כדי לקחת אליפות, באר־שבע ובית"ר ירושלים לא יצטרכו לנצח את היריבות, אלא לא להפסיד לעצמן. שתיהן יחקרו עמוק במיוחד לתוך ירכתי הספסל בתקווה למצוא שם משמעות. ההיעדרות הממושכת של דן ביטון, עדי יונה וירין לוי תהפוך משימה שהייתה קשה מאוד גם איתם לכמעט בלתי אפשרית. מישהי תזכה באליפות, אבל ייתכן שזה יקרה בעיקר כי הקבוצה השנייה תאבד אותה.
הרבה דברים יאבדו במציאות החדשה של ליגת העל - מתמיכת האוהדים ועד הכושר של השחקנים - אבל בעיקר תאבד האפשרות להיכשל. זו אולי תהיה חובת ההסתגלות הקשה ביותר בשיח אודות הכדורגל הישראלי, פלנטה שבה מקום שני הוא מחדל שמחייב ועדת חקירה ושני הפסדים רצופים הם עילה לפיטורים - המלחמה מספקת לכל המעורבים, מהמאמנים ועד השחקנים, קלף יציאה מהכלא. הגרסה החדשה של המשחק תחייב אותנו להיות סלחנים. באר־שבע תאבד את האליפות? מובן לגמרי. בית"ר לא תצליח לסגור את הפער? הכי לגיטימי שיש. מכבי ת"א תצנח למקום החמישי? הפועל ת"א תציג פלייאוף מאכזב? מכבי חיפה לא תעפיל לאירופה? לכל דבר יהיה הסבר טוב. מי יודע, אולי בסוף עוד נתרגל.
