בשנות ה־50 של המאה ה־20, אחד מכל שלושה תושבי ברוקלין היה יהודי. אנשים שנמלטו מאירופה עוד לפני השואה והניצולים שהגיעו אחריה. כמו כל השכנים, גם הם כמובן היו קודם כל אוהדי קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג‘רס, קבוצת הספורט היחידה אי פעם שבאמת הייתה מזוהה עם ברוקלין. לא עם ניו־יורק, בוודאי לא עם מנהטן, לא עם ניו־ג'רזי, רק ברוקלין, הרובע המגוון ונוטף ההיסטוריה.
ב־1955 הצטרף לדודג'רס סנדי קופאקס, בעצמו יליד ברוקלין ובוודאי הספורטאי היהודי הגדול בכל הזמנים, והדודג'רס הפכו סופית לקבוצה של יהודי אמריקה. שלוש שנים אחר כך העביר הבעלים, וולטר אומאלי, את הדודג'רס ללוס־אנג‘לס, אחרי שעיריית ניו־יורק סירבה להקצות לו שטח ספציפי שדרש לבניית אצטדיון חדש והציעה לו שטח אחר אותו אומאלי לא רצה. עיריית לוס־אנג'לס מיהרה לתת לו שטח עצום והטבות מס, ואומאלי קרע את הלב מתוך הגוף של ברוקלין ועבר איתו למערב. עד היום זה אחד הפצעים הכואבים ביותר של כל בסיס אוהדים באמריקה, הורים בברוקלין מגדלים את ילדיהם לא לשכוח ולא לסלוח, גם לאומאלי וגם לעיריית ניו־יורק. זה חיסל את הזהות הספורטיבית של ברוקלין, הרובע המאוכלס ביותר בניו־יורק נותר יתום באמת, אבל ילדים חדשים נולדו והיה צריך למצוא קבוצה.
4 צפייה בגלריה
הקהל היהודי יתחבר אליהם. וולף ושרף
(צילום: Harry How / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
בשנים שאחרי המעבר של הדודג'רס ללוס־אנג'לס, החלו יהודים רבים לברוח מברוקלין, כחלק מהנהירה של תושבים לבנים מהמעמד הבינוני לפרברים החדשים, שם נבנו בתים גדולים ויפים במחירים זולים. ושם גם כולם היו לבנים. קראו לתופעה White Flight (בריחה לבנה או טיסה לבנה) והיא חלק מההיסטוריה הגזעית המאוד מסובכת של ארה״ב. לענייננו – היהודים שעזבו את ברוקלין התיישבו מחדש במזרח קווינס ובלונג איילנד, משם היה קל להגיע לאצטדיון שיי (Shea Stadium), ביתם ההיסטורי של הניו־יורק מטס. וכיוון שבכל מקרה אין מצב שמישהו מברוקלין יאהד את היאנקיז, החליפו המטס את הדודג'רס בליבם של יהודי ניו־יורק, וככה זה עד היום.
ג'רי סיינפלד, למשל, הוא אוהד המטס. הטינה שלו ליאנקיז נוטפת מהסדרה. בקהילה היהודית בניו־יורק אומרים ש"מאה אחוז מהגברים היהודים הזקנים היו דורסים את אמא שלהם כדי לראות את המטס מסיימים עם מאזן טוב יותר מהיאנקיז". זה לא לגמרי מופרך, והנכונות הזו לדרוס את אמא כדי להיות מעל היאנקיז התחילה כשהגברים הזקנים האלה היו ילדים בברוקלין ואהבו את הדודג'רס.
שיקול עסקי
ההיסטוריה המקוצרת הזו של ספורט בברוקלין באה בעיקר כדי להמחיש עד כמה שונה המציאות שבה יהיו השנה בן שרף ודני וולף ספורטאים ברובע הזה. הנטס הם לא הדודג'רס. הם בכלל לא מברוקלין, הם הגיעו מניו־ג'רזי, וגם שם לא ממש היו איזו גאווה גדולה של בסיס אוהדים מסור. ועדיין, חוץ משתי הקבוצות של לוס אנג'לס, אין שום קבוצת NBA בה שרף ו־וולף היו מרגישים יותר בבית.
4 צפייה בגלריה
הקבוצה של יהודי אמריקה בשנות ה-50. ברוקלין דודג'רס
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
גם היום גרים הרבה יהודים בברוקלין. זה כבר לא אחד משלושה, אבל עדיין נתח עצום של כמעט חצי מיליון מתוך 2.7 מיליון תושבי רובע שלבדו יכול להיות העיר הרביעית בגודלה בארה״ב. מה שהשתנה באופן קיצוני לעומת שנות ה־50 זה הרכב האוכלוסיה היהודית. למעלה מחצי ממנה שייכים לזרם האורתודוקסי האדוק ביותר שמתגורר בבורו פארק וקראון הייטס, כך שגם החיבור לספורט שונה לגמרי. יהודים מסורתיים גרים בעיקר במידלנד ופלטבוש בדרום ברוקלין, רפורמים וחילונים באזורים מערביים כמו פארק סלופ, ועולים מבריה"מ לשעבר וישראלים מפוזרים לאורך החוף הדרומי. מדובר בהרבה מאוד יהודים.
לכן, כשהנטס בחרו בדראפט שני שחקנים יהודים, ההנחה הייתה שזה גם שיקול עסקי בעיר בה יש שני מיליון יהודים. קו סאבוויי מהיר מטיימס סקוור מבטיח גם שתמיד יהיו ביציע תיירים ישראלים. אבל גם היהודים שיגיעו לעודד את וולף ושרף לא יהיו אוהדי ברוקלין נטס. זה כמעט חילול הקודש. יהודים בניו־יורק הם אוהדי הניקס. בכך הם לא שונים מבני הדתות האחרות בעיר – אוהדי כל קבוצות הספורט המקצועניות של ניו יורק מאוחדים באהדת הניקס – אבל יהודים מרגישים קשר מיוחד, ולא רק בגלל שגם יהודים וגם אוהדי הניקס רגילים לסבול.
כישלונות מפוארים
בפעם האחרונה בה הניקס זכו באליפות (1973), המאמן היה רד הולצמן, בן להורים יהודים שהיגרו ממזרח אירופה. הולצמן הוא כמובן חבר היכל התהילה ושמו נלחש ברעדה במדיסון סקוור גארדן. בשנים הראשונות של הליגה לניקס גם היו שחקנים יהודים. הרבה. ב־1946 היו להם שישה. ארבעה פתחו בחמישיה: אוסקר "אוסי, שכטמן, ליאו "אייס" גולדשטיין, סידני "סוני" הרצברג וראלף קפלוביץ חסר הכינוי. בדיוק כפי שיהודים ייסדו את הוליווד כי האנטישמיות מנעה מהם להשתלב בהרבה מאוד תעשיות והם נאלצו להמציא משהו חדש – כך גם מצאו צעירים יהודים בניו־יורק מפלט ונחמה בכדורסל. כלומר בניקס. ועד היום, גם כשהנטס מארחים דרבי, הם מרגישים בחוץ. זו לא אשמתם, ניו־יורק שייכת לניקס.
הנטס עברו ב־2012 מהביצות של מדולנדס בניו־ג'רזי לברקלייס סנטר המאוד מאוד יפה באטלנטיק אווניו בברוקלין, כחלק מפרויקט פיתוח ענק סביב האצטדיון. ראשי הנטס ניסו מאז לבנות בסיס אוהדים מקומי.
הנטס הם לא הדודג'רס. הם בכלל לא מברוקלין, הם הגיעו מניו־ג'רזי, וגם שם לא ממש היו איזו גאווה גדולה של בסיס אוהדים מסור. ועדיין, חוץ משתי הקבוצות של לוס אנג'לס, אין שום קבוצת NBA בה שרף ו־וולף היו מרגישים יותר בבית
על פניו, לא הייתה סיבה שלא יצליחו. תושבי ברוקלין הם אנשים עם גאווה עצומה, והמשחק עצמו פופולרי מאוד בקרב הקהילה השחורה שמהווה יותר מרבע מתושבי ברוקלין. גם לא נחסך מאמץ בהבאת שמות נוצצים לקבוצה, מקווין דוראנט ועד ג'יימס הארדן, אבל הם השיגו רק כישלונות מפוארים. ואחרי שקיירי ארווינג נכנס למאורת הארנב האנטישמית שלו, בעיר שהיא הריכוז היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל, לא רק שהוא הועלה על מטוס לדאלאס, הוחלט לפרק הכל ולהתחיל מחדש.
אולי בסוף הקבוצה הזו כן תצליח לתפוס ולו חלק קטן מהמקום הריק שנותר בליבם של אוהדי הספורט בברוקלין לפני כמעט 70 שנה. יהיה קצת פואטי אם שני שחקנים יהודים יעזרו לזה לקרות, באולם שנמצא בדיוק במקום בו רצה וולטר אומאלי לבנות את האצטדיון החדש של ברוקלין דודג'רס.
פורסם לראשונה: 01:30, 22.10.25
