"יום אחד כולנו נלבש חולצה מספר 42, ואף אחד לא יוכל להבדיל בינינו" (ג'ין הרמנסקי לג'קי רובינסון בחדר ההלבשה של הדודג'רס לאחר שלקבוצה נודע על צלף שמאיים לירות ברובינסון ששבר את מחסום הצבע ב-1947).
היה קיץ יפהפה כשהגעתי לגור בניו-יורק בפעם הראשונה. עד אז גרתי בעיקר במדבר. לא הבנתי מה זה חורף של החוף המזרחי. מי היה יכול לדעת. אי אפשר לקרוא על זה בספרים או בניו יורקר. התכווצתי, התעטפתי, הצטמררתי, התכסתי. הייתי בדיכאון פסיכי בעיקר כשהגיע כבר מרץ, והקור סירב בעקשנות לפנות את מקומו. אז חבר מהאוניברסיטה בא אליי ואמר שאנחנו הולכים למשחק הראשון של העונה ביאנקיז סטדיום.
לא גדלתי על בייסבול. זה היה רחוק ממני גאוגרפית, תרבותית והיסטורית. גדלתי על הסופרסטאריות של מייקל ג'ורדן, ועל הסיפורים שקראתי על מוחמד עלי, איגרוף, הפנתרים השחורים, וייטנאם. אבל ג'קי רובינסון היה הסיפור שגדלתי עליו כחובב ספורט אמריקאי. שחור אחד מבין 400 שחקנים, תחת זכוכית מגדלת והצורך להוכיח שאתה שחקן בייסבול, לא רק שחור מהיר ואתלטי. שבניגוד לכל הסטריאוטיפים, אתה יכול לשחק חכם, ועם הלב ולא לכרוע תחת הלחץ. ובעיקר: שאתה יכול לחייך מול כל מפגני הגזענות והשנאה כלפיך, גם אם מבפנים אתה מתפרק. רובינסון, בעיניי, הוא הסיפור הגדול והחשוב ביותר בתולדות הספורט האמריקאי.
אני זוכר די במעומעם את החוויה הראשונה של המשחק ההוא באביב של אמצע שנות ה-90. זו הייתה חוויה מופלאה. האצטדיון עצמו, הלוחות ומעליהם החולצות של גדולי היאנקיז שפרשו, הקהל העצום, דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, ברני וויליאמס. אני לא זוכר אפילו נגד מי היה המשחק ומי ניצח, אבל אני זוכר בוודאות דבר אחד: בכל תריסר השנים שחייתי בניו-יורק, ובכל פעם שאני מגיע לארה"ב בתקופה הזו, מעולם לא הפסדתי את משחק הפתיחה של ליגת הבייסבול.
נסעתי לראות את הג'איינטס בקנדלסטיק, ואת הדודג'רס בלוס אנג'לס, את הקאבס בשיקגו, בולטימור, פילדלפיה, את המטס בקווינס, בוסטון בפנווי כמובן, ואת היאנקיז. לקח לי זמן להבין, להסביר לעצמי, להפנים את האובססיה הזו לרדוף אחרי המשחק הראשון של העונה, שלא קובע כלום.
הבנתי את זה בבוסטון. זה היה רגע לפני הקרבות האפיים נגד היאנקיז, כמה רגעים לפני האליפות הראשונה אחרי 86 שנים. אני זוכר שנסעתי ברכב שכור במנהרת טד וויליאמס, ותוהה מדוע קראו לה על שמו של שחקן בייסבול, חובט נהדר, אבל מי שהיה אחד הסמלים הגדולים ללוזריות של בוסטון מול העליונות של היאנקיז, ולא על שם ביל ראסל, שהפך את הסלטיקס למועדון הכדורסל מספר 1 בארה"ב.
אין לי הסבר מדעי לזה. ראסל והקבוצות שלו, ואחריו בירד, קצת הרגילו את בוסטון להצלחות. הרד סוקס ופנוויי פארק היו הבמה שבה היה אפשר לצפות בשברון הלב, בתקוות המנופצות, לגעת באכזבה. זה קרה בדיוק לצד ההצלחה המחודשת של טום בריידי עם הפטריוטס, מה שרק הדגיש את המסכנות התיאטרלית של אוהדי הבייסבול בעיר.
"כמו ילד שמחכה ליום הולדת"
אבל היה משהו אחר בלהגיע לבוסטון למשחק הפתיחה של העונה. פה, יותר מכל מקום אחר, באצטדיון הקומפקטי בגבו לכביש הראשי, יכולת להרגיש את מחזור החיים. את ההתחלה החדשה. המשחק הראשון של עונת הבייסבול סימן את סוף החורף ואת תחילת האביב. סוף החושך ותחילת האור. תקוות חדשות, ציפיות רומנטיות. אין עבר ואין עתיד. רק הווה, עם בירה.
לוח תוצאות, דפי סטטיסטיקה, טבלאות הליגה. כולם ריקים. הכל יכול לקרות. האמריקאים קוראים לזה "לידה מחדש", תומאס בוסוול כתב על זה ספר שנקרא "מדוע הזמן מתחיל ביום הפתיחה". 12 נשיאים אמריקאים זרקו את כדור הפתיחה במשחק הבכורה של העונה. "אתה מחכה לזה כמו שילד מחכה ליום הולדת. אתה יודע שמשהו הולך לקרות", אמר ג'ו דימאג'יו על משחק הפתיחה.
אני מחזיק יד ביד שמאל שלי, את תוכנית המשחק היקרה להחריד ביד ימין, ואנחנו עולים בחרדת קודש ליציע. הרד-סוקס מבוסטון נגד האוריולס מבולטימור. טורונטו מובילה את הבית, אבל היאנקיז ובוסטון במאבק צמוד על מקום בפלייאוף. בולטימור כבר הייתה שקועה במקום האחרון, אבל ניצחה פעמיים בבוסטון, לפני שהרד סוקס יצאו לשלושה משחקים גורליים ביאנקי סטאדיום שבניו-יורק.
יד אחת לוחצת את היד שלי, והיד השנייה שלה אוחזת בחוזקה בקינדל. מה לה ולבייסבול. אני זוכר איך כמה שעות אחרי שמאיה נולדה, ילדה של שבת, כמו אחיה, אמרתי לאשתי שאני צריך לחזור רגע הביתה כדי להתרענן, אבל מה שבאמת הייתי צריך זה כמה רגעים להתאושש, לעכל ולהיפרד מהחיים הקודמים שלי. אחר כך הבאנו אותה בחרדת קודש על מנשא הביתה, ואני ישנתי לידה שבועות על הכורסה. כל כמה דקות וידאתי שהיא נושמת ואמרתי לעצמי: זה כמו אורח שנזרק אצלך בבית פתאום, רק שהוא לא הולך לשום מקום. הוא פה כדי להישאר. זה היה לפני 17 שנה, וחלמנו שזה יימשך לעד.
היינו בחוף הים בסלובניה לפני חודשיים כשמאיה יצאה מהמלתחות בדמעות. שנינו קפצנו כמו משוגעים כי לא ידענו מה כבר קרה שם, אבל היא רק הצליחה למלמל בקושי שהיא קיבלה תשובה חיובית מהאוניברסיטה בבוסטון. התחלנו עם הסידורים המשוגעים. אנדרו, רופא בוסטונאי שאני מכיר שנים, כתב לי שהמשפחה שלו תשהה בחוף המערבי והשאיר לי את הבית ואת הרכב, וכשהגענו עם האובר לבית שלהם בפרבר יפהפה של בוסטון, ראיתי שהוא השאיר לי גם שני כרטיסים למשחק של הרד סוקס נגד בולטימור.
הרד סוקס מודל 2025 זה מועדון יקר ששקוע בבינוניות. לאיפה שאתה לא מסתכל - זורקים, חבטות - יש בעיות. הפציעות של שחקנים מרכזיים לא בדיוק תרמו לתחושה הזו. אבל אני פחות שם לב למשחק. מעולם לא הייתי במשחק בשלב כל כך מאוחר בעונה כמו עכשיו, בשלהי אוגוסט, העקומה האחרונה לפני הפלייאוף. אין פה שום דבר שמזכיר את ההשראה של משחק הפתיחה. כולם עייפים, אחרי יותר מ-100 משחקים, ומחכים שזה ייגמר ותתחיל העונה הבאה או הפלייאוף. עוד פתיחת עונה, עוד דף נקי, עוד תקוות מחודשות נשטפו כמו גלים על החוף. תכף הן ישובו. לבייסבול יש מחזוריות משלו. עוד מעט יירד האור ויתחיל החושך, וכולם יחזרו לספור את הימים לאחור, עד לאימוני האביב ולמשחק הפתיחה הבא.
אנחנו יורדים במדרגות. ידה בידי, לוחצת בחוזקה ונשמטת. למחרת נביא עם הרכב את כל הקניות מ"טארגט", ו"סי.וי.אס", וחנות הקונטיינרים, ונעלה את המצרכים לקומה השנייה במעונות, לחדר שהיא תחלוק בקרוב עם נערה אחרת, בת מהגרים מהודו שנולדה בקליפורניה. אנחנו מסדרים ביחד הכל, ומתחבקים בדלת הכניסה. נשארים עוד כמה שניות צמודים אחד לשנייה. מזמן לא התחבקנו ככה. מאז שהתבגרה.
הלילה היא כבר תישן לבדה. אני משאיר לה פתק קטן מתחת לדלת עם הקדשה אישית. בלילה הראשון היא כותבת שהיא כבר הכירה שתי חברות חדשות. ביום השני אני כבר לא שומע ממנה כלום. בלילה אני רואה לבד את הרד סוקס מצמצמים את ההפרש מהיאנקיז לחצי משחק.
פורסם לראשונה: 08:30, 23.08.25
