באמת שאי אפשר לשמוע יותר את התירוץ "לא היינו מספיק אגרסיבים". גם לא את הדיון על המערך, את הדרישה "להיות ראשון לכל כדור" ואת הניתוח המעמיק של "שפת הגוף". לפי הפרשנים שלנו, הבעיה של נבחרת ישראל היא שהשחקנים לא קיבלו כרטיס צהוב מוקדם. יש מצחיק מזה? כאילו גליץ' שהיה מעיף את טרוי פארוט באוויר בדקה הראשונה היה גורם לו להחמיץ. אולי היה צריך לנאום לשחקנים על הצביעות של האירים, ששיחקו מול הנאצים לפני 90 שנה. זה יראה להם.
קארמה מעולם לא ניצחה משחק כדורגל, ונאום מוטיבציה מעולם לא כבש שער. גם לצעוק מהקווים "הלאה, הלאה" ו"היידה" לא עזר לנצח את אירלנד, מפתיע ככל שזה נשמע. בפעם הבאה, במקום להכין נאום שיגרום לשחקנים לרצות לטרוף את הדשא, כדאי לעבוד קצת על סגירות אלכסוניות. פחות מתאים לריל ויראלי באינסטגרם.
כל ההכנה הציבורית למשחק הזה עסקה בשאלה איך נענה לאירים ונלמד אותם לקח. רק שכדי להוכיח משהו על המגרש צריך לדעת לשחק כדורגל. הכדור לא מתעניין במה המאמן האיסלנדי אמר על ג'נוסייד. הוא גם לא יודע כמה חשוב לנו לנצח. צריך להגיע אליו בזמן. מגרש כדורגל אינו שדה קרב שדורש רק אומץ לב ורצון.
דניאל פרץ ומנור סולומון אמרו אחר כך שאולי הרעש מסביב השפיע. צריך להבהיר פה שלושה דברים: קודם כל, תמיד יש לחץ סביב הנבחרת - זה חלק מהעניין כשמייצגים מדינה. דבר שני, האירים הם אלה שעשו את כל הרעש. יום לפני המשחק, הם ערכו דיונים של שעות בשאלה האם להופיע אליו, התנהגו בצורה מטורללת לחלוטין - ועדיין הגיעו בראש נקי. והכי חשוב: אם היינו מנצחים, סביר שהיינו שומעים מכם איך כל הבלגן איחד את השחקנים ונתן לכם אקסטרה מוטיבציה. אי אפשר למכור לנו את ה"טירוף" לפני המשחק ולהגיש אותו כתירוץ אחרי התבוסה. אז בבקשה, לא לערבב.
הרעש מסביב השפיע? טוקלומטי מול קובנטרי
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
האמת הרבה יותר פשוטה מכל הדיבורים האלה: בהרכב של אירלנד אין שחקנים מליגת העל. יש לה חלוץ מהטופ של הליגה הספרדית וחבורת "נגרים" שרגילה לשחק 90 דקות בקצב שאנחנו מכנים "טירוף". אצלם זה הכושר הנדרש לעבודה. הם משחקים בליגות טובות יותר, מול יריבים טובים יותר, ונדרשים לקבל החלטות מהר יותר. כשהם מגיעים לכדור לפנינו, אפשר לפחות לשקול את האפשרות שזה קשור לכך שהם רגילים לעשות את זה בכל שבוע. לא כי אנחנו לא הגענו "בגישה לא נכונה".
אבל אצלנו עדיין מדברים על אירלנד כאילו מדובר בקבוצת פועלים שבאה אחרי משמרת, כאילו המשחק תלוי רק בנו. אותה אירלנד ניצחה לא מזמן את פורטוגל והונגריה במשחקים חשובים ומכריעים. את מי אנחנו ניצחנו בקמפיין הקודם? על סמך מה בדיוק החלטנו שאנחנו אמורים לבוא וללמד אותם לקח? כי יש לנו קישור שבנוי על כוכבים מליגת העל?
אפשר להחליף מאמן, ויש מספיק סיבות לדרוש את זה. אבל אם גם הבא בתור יגיע כדי "להחדיר אמונה"
(צילום: GEORG HOCHMUTH / APA / AFP)
עם שחקנים מליגת העל לא עולים ליורו. גם כמה שחקנים מוכשרים שמשחקים בחו"ל לא מוחקים את הפערים של נבחרת שלמה. כדי לצמצם אותם צריך עבודה מקצועית, הכנה מתאימה והבנה מפוכחת של הרמה שלנו. כל מפגש עם יריבה אירופית מסתיים בהפתעה מוחלטת מכך שלשחקנים שלנו אין שנייה נוספת לחשוב מה עושים.
זה כמובן לא פוטר את רן בן שמעון. בשביל להגיד לשחקנים שהמשחק חשוב לא צריך מאמן נבחרת. התפקיד שלו הוא להכין אותם למה שיקרה כשההתלהבות תיתקל ביריב שיודע מה לעשות עם הכדור. ואם שוב ושוב הנבחרת נראית אבודה, צריך לקבל תשובות. היו פה מאמנים זרים שהתחילו תהליך יפה, אבל אנחנו דרשנו להעיף אותם. אם נפסיד בשני המשחקים הנוספים בליגת האומות, הפרידה תהיה בלתי נמנעת.
אפשר להחליף מאמן, ויש מספיק סיבות לדרוש את זה. אבל אם גם הבא בתור יגיע כדי "להחדיר אמונה" ו"להחזיר את הגאווה", נישאר עם אותה נבחרת ונואם יותר כריזמטי. שיעור אחד למדנו: מוטיבציה לא מנצחת משחקים.
