חמש דקות אחרי אחת עשרה בבוקר, 31 דקות לאחר שנדחתה חבטת הפתיחה שלו למאסטרס 2022 בגלל תנאי מזג האוויר, 508 ימים לאחר שהופיע בפעם האחרונה בטורניר גראנד סלאם ו-408 ימים לאחר שהתרסק עם מכוניתו בפרבר ליד לוס אנג'לס, החזיק טייגר וודס במחבט הגולף שלו, הניף אותו לאחור, והחזיר אותו בתנופת מטוטלת אדירה, עם חצי סיבוב של פלג גופו העליון לכיוון הכדור.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
מסביבו היו אלפי צופים, מיליונים נצמדו למסכים. לאף אחד לא היה אכפת מאלופים לשעבר ששיחקו לצידו, ממדורגים ראשונים. הם היו רק ניצבים בתפאורה. מי שבא (והם באו באלפיהם כבר בסבבים של האימון בימים שקדמו לטורניר) בא לראות את טייגר וודס. בא לראות את טייגר וודס עדיין עם החוזק המנטלי, והאינסטינקט החייתי למשטח ולגולף, והתאווה הפנאטית לניצחון, את הכישרון של טייגר וודס נכנס לזירה ועורך קרב אגרוף נגד הגוף של טייגר וודס, עם ארבעת ניתוחי גב, עם כף הרגל הימנית שכמעט כרתו אותה לפני 14 חודשים, עם משא חייו. מי ינצח?
"שמתי לב שיש הרבה קהל, רבים יותר מהרגיל אבל לא ממש התייחסתי לזה", אמר ג'ואקווין נימן ששיחק ביחד עם וודס לאורך הסיבוב הראשון, "אבל אז התחלתי לדבר עם נושא המחבטים שלי וקלטתי שאני לא שומע מילה ממה שהוא אומר". "כמה פעמים נעצרתי והסתכלתי עליו", אמר עליו קמרון סמית האוסטרלי ששיחק מאחוריו, "איך אפשר לא להסתכל עליו. הוא לא אמיתי". בשביל הקונטקסט, סמית סיים את היום הראשון במקום השני, חבטה אחת אחרי המוביל ושלוש חבטות לפני וודס.
טייגר סיים את הסיבוב הראשון במקום העשירי (מתוך 90). הוא פמפם את אגרופו אחרי חבטות מצליחות, והשתמש במחבט שלו כמקל הליכה בגבעות הגליות שמהם בנוי המסלול באוגוסטה, ג'ורג'יה. הקהל שאג ביום הראשון של התחרויות את השאגות שהוא שומר בדרך כלל ליום הרביעי, הקובע. הם ידעו: הם לא באו לראות טורניר גולף. הם באו לראות את בן האלוהים קם מחדש מקבר הגולף, במקום שבו הכל התחיל. במקום שבו רק לפני שלוש שנים טייגר וודס זכה בתואר המאסטרס החמישי שלו (והגרנד סלאם ה-15 בקריירה), בקאמבק אותו הגדירו כמה מכלי התקשורת כ"אחד שלעולם לא ישוחזר".
עלייה, קריסה ולידה מחדש
משטח הגולף של אוגוסטה שבו משוחק המאסטרס (המסורתי מבין ארבעת טורנירי הגרנד סלאם של הגולף) בנוי על משטח ששימש מטע עבדים. ב-1975, 14 שנים לאחר שהסבב אפשר לשחקנים לא לבנים להשתתף בו, הוזמן השחור הראשון, לי אלדר, להשתתף בטורניר. באותה שנה נולד טייגר וודס. ב-1990 התקבל החבר השחור הראשון במועדון. ב-1997 הוזמן וודס לאוגוסטה לטורניר הגרנד סלאם הראשון שלו. כולם חשבו שלוודס תקחנה כמה שנים עד שהוא יתחיל לזכות בטורנירים הגדולים. וודס חבט בכדור כמו שאיש לא חבט לפניו, שחט את התחרות וניצח בהפרש של 12 חבטות. הלא לבן הראשון שמנצח בטורניר גדול.
מבחינת מיסטיקה דתית הזכייה שלו על המשטח הזה שקולה לנדל"ניסט ישראלי שירכוש את הפירמידות במצרים. הוא שבר מחסומים תרבותיים, שינה את הענף, את הרגלי הצפייה (44 מיליון צפו בניצחון שלו במאסטרס, מספר דמיוני עבור טורניר גולף) ואת קהל היעד, והפך לאייקון גלובלי ועוד מענף די זניח כמו גולף (אלדר כל כך מיהר לראות את וודס מנצח ב-97' שהוא חטף דו"ח על מהירות מופרזת מהמשטרה).
פה מתחילה תקופת הזהב של וודס. ב-11 השנים הבאות הוא זוכה בעוד 13 תארי גרנד סלאם (מהם עוד שלושה במאסטרס). הוא עולה בימי ראשון ליום האחרון בתחרות, ומפרק את היריבים, מדכא אותם פסיכולוגית עוד לפני החבטה הראשונה. אף ספורטאי לא שולט בענף שלו בדומיננטיות כמו וודס. אבל אז מתחיל החלק האפל שלו: בעיות משפחתיות וגירושין, מעצר לאחר שנרדם על ההגה, סקנדל הבגידות שלו, הניתוחים בגב, והכל בסלון הציבורי.
הצפייה בוודס משחק גולף הופכת לחוויה מרטשת. כמו לראות את מוצרט לא מצליח לקרוא תווים או את פיקסו לא מצליח לצייר עיגול. הוא יורד למקום ה-668 בעולם, וכולם מוותרים עליו, חוץ מעצמו. הוא מקבל הזמנה אוטומטית למאסטרס 2019 (כל מי שזכה בעבר זוכה להזמנה אוטומטית). טייגר מצליח לבודד את עצמו, לקיים תודעה שבה יש רק גולף (עבור ספורט מתבודדים כמו גולף זו התכונה החשובה ביותר, ולאף אחד אין יותר ממנה מאשר וודס). 11 שנה אחרי הזכייה האחרונה שלו, הוא זוכה שוב בתואר גרנד סלאם. ילד האלוהים נולד מחדש. ב-1997 הוא מנצח ונופל לזרועותיו של אביו. ב-2019 הוא מנצח ואוסף לזרועותיו את בנו.
הניצחון האמיתי
הפעם ירח הדבש של וודס הוא הרבה יותר קצר. בפברואר 2021 הוא נוחת עם מכוניתו לצידי הכביש בפרבר ליד לוס אנג'לס. הוא בקושי יוצא מזה בחיים. רגל ימין שלו שבורה בכמה חלקים, כף הרגל מרוסקת. הרופאים חושבים על כריתה, אבל בעזרות טכנולוגיות ניתוח מתקדמות הם מצילים לו את כף הרגל בעזרת ברגים, מסמרים ומוטות. הוא מרותק למיטה שלושה חודשים, אחר כך לכסא גלגלים ואז לקביים, הרופאים אומרים: אם הוא ילך, זה סוג של נס. התמונות ממקום התאונה אומרות: זה נס שהוא בכלל חי. כשגולפאים אחרים מלטשים את החבטות שלהם ועובדים בחדר כושר, טייגר וודס לומד את המכניקה של ללכת מחדש. יש פה שינוי מוחלט בתודעה: בן האלוהים הוא בן תמותה.
ביום שני מעלה אדם מסלול של מטוס בדרכו מפלורידה לג'ורג'יה ומתחתיו הוא כותב: "טייגר, זה אתה?". וודס עורך אימון חבטות באוגוסטה ורומז שהוא שוקל להתחרות. ביום שלישי הוא מודיע שישתתף. תחנות הטלוויזיה נערכות בהתאם, אלפי צופים מדרימים לג'ורג'יה. בן האלוהים עושה את הקאמבק הגדול ביותר מאז. ובכן מאז 2019. האיש בן ה-46 שלא היינו בטוחים אם הוא יוכל ללכת יותר, הולך להתחרות במסלול הדורשני ביותר על הסבב, אפילו לצעירים
ויש גם פרידה. בימים שבהם היצע גיבורי הספורט פוחת והלך, בימים של קורונה וכאוס ומלחמה, לראות את טייגר ביום הראשון של המאסטרס הוא סוג של נחמה פמיליארית. ניקח אותו על סף הפנסיה הספורטיבית שלו, מצולק וטראומטי, לא יכול לכרוע כדי לתכנן את מסלול הכדור בגלל המסמרים בכף הרגל, בחזרה למקום שבו הכל התחיל. החבטות שלו עדיין מלאות בקסם, הקהל היה מסביבו כמו כוכב רוק, רבים יותר ורועשים יותר מאשר הזכייה שלו לפני שלוש שנים. אף אחד לא מתקרב עדיין למגנטיות שלו. אז הוא קצת צולע, אז מה.
אף אחד עדיין לא מתקרב לקשיחות המנטלית שלו, ליכולת לחיות מחבטה לחבטה. וודס למד לאהוב את הענף בחזרה, ליהנות ממנו. להעריך את האהדה אליו. בשיאו הוא הוציא אמוציות רק אחרי ניצחון או חבטה קשה במיוחד. הוא מחייך, מכיר בקהל שמלווה אותו. לפעמים כנראה צריך כמעט למות כדי לחיות באמת
"אנשים לא מבינים כמה קשה זה היה", אמר וודס אחרי חמש שעות של סיבוב ראשון על ההתאוששות שלו מתאונת הדרכים לפני 14 חודשים. "אבל ידעתי שכשהתחרות תתחיל, האדרנלין יתחיל לזרום ואני אכנס לעולם הקטן שלי ואני אתחיל לרדוף אחרי זה".
כשוודס אומר "אחרי זה", ברור שהוא מתכוון שהוא מתכנן לנצח את הכל. השאלה היא מהי בדיוק ההגדרה של ניצחון, בעיקר למי שפסיכולוגית התאמן כל חייו להגיע לגדולה האולטימטיבית. לא ברור אם רק ההשתתפות לאחר התאונה היא כשלעצמה לא ניצחון גדול. או שאולי עוד סיפור סינדרלה, רק מהצד ההפוך: אם את התואר הראשון שלו פה הוא לקח כצעיר חצוף ושרירי שהגיע משומקום, אולי הפעם יזכה כאחד מחכמי הענף, זה שנכנס לטורניר רק מתוקף ההיסטוריה שלו. לא שזה ממש משנה: החמדנות של וודס לתארים מעולם לא ידעה גבול. טייגר וודס חוזר לבית שלאבותיו היה אסור לדרוך עליו, והוא בא לכבוש אותו. שוב. הוא לא נלחם בהיסטוריה ולא ביריביו ולא במשטח, הוא נלחם בפער בין מה שהראש שלו חושב שהוא יכול לעשות, לבין מה שהגוף יודע שהוא כבר לא מסוגל. וודס מודל 2022 הוא כמו טסלה שהרכיבו עליה מנוע של פז'ו 404.
אף אחד עדיין לא מתקרב לקשיחות המנטלית שלו, ליכולת לחיות מחבטה לחבטה. הוא למד לאהוב את הענף בחזרה, ליהנות ממנו. להעריך את האהדה אליו. בשיאו הוא הוציא אמוציות רק אחרי ניצחון או חבטה קשה במיוחד. הוא מחייך, מכיר בקהל שמלווה אותו. לפעמים צריך כמעט למות כדי לחיות באמת. "רק לשחק פה זה ניצחון עבורי", אמר וודס אחרי הסיבוב הראשון, אמירה שהיא כמעט כפירה בדת עבור אתלטים כמוהו.
"אני לא מאמין שעברו 25 שנה מאז שזכיתי פה בפעם הראשונה", הוסיף וודס השבוע. התוצאה כבר לא משנה. בן האלוהים נסע לכנסיית אוגוסטה להיוולד מחדש. שוב.
פורסם לראשונה: 16:31, 08.04.22
