זה היה משחק בין שתי יריבות עם סגנון משחק מאוד שונה אבל עם כמה קווים מאפיינים בולטים. ראשית, שני מאמנים מאוד מתוכננים שמחלקים את הדקות לאורך כל המשחק מתוך מחשבה איך למנוע בעיית עבירות ועייפות משחקני המפתח לקראת רגעי ההכרעה. שנית, אלה שתי קבוצות שיודעות להתאושש ממשברים תוך כדי משחק ומתעלות ברגעי ההכרעה. ולבסוף, שתיים שהופיעו למשחק ללא כמה משחקני המפתח שלהן, מה שאומר שהיכולת של שחקני המשנה להתעלות הייתה קריטית.
הפועל ירושלים הגיעה למשחק ללא נמרוד לוי. מכבי ת"א משחקת כבר זמן רב ללא טי.ג'יי ליף, לוני ווקר, ולאחרונה הצטרף אליהם איפה לונדברג - וזו כבר מכה של ממש. זאת הייתה שאלה גדולה מה ישפיע יותר: היעדרותו של השומר הטוב ביותר בקו האחורי של מכבי במפגש מול אוסף הגארדים המאיים בליגה, או החוסר בשחקן רוטציה גבוה בקבוצה נמוכה מאוד, ועוד ישראלי בכיר, כשממול נמצאת יריבה שכבר הבינה כי הכוח הגדול שלה טמון בשחקני הפנים ומנצלת יתרון גובה ופיזיות מתי שרק אפשר.
הג'וקר של מכבי
לאורך דקות ארוכות נדמה היה שירושלים מצליחה להשליט את סגנון המשחק שלה. הגארדים שלה רצו מהר, עשו הרבה תרגילי פיק אנד רול עם אוסטין ווילי שהסתיימו בהטבעות מהדהדות, איזאייה מובלי שעלה בחמישייה במקום לוי היה סולידי, קאדין קרינגטון היה ביום קליעה מצוין, ג'ארד הארפר היה, נו, ג'ארד הארפר, שזה די מושלם, ואיכשהו ווילי הצליח להתמודד בשני צידי המגרש מול סוללת גבוהים של מכבי.
אבל ככל שהתפתח המשחק התבררו האתגרים של ירושלים. זה התחיל עם ג'ף דאוטין, שעלה בחמישייה בהיעדרם של ווקר ולונדברג - ונתן הצגה. דאוטין הוא שחקן של מצב רוח. הוא נע בין לא לעשות כלום להצגות של ממש. אם הוא מחטיא שתי זריקות ראשונות - הוא לא במשחק יותר. אם הוא קולע אותן - על היריבה עלולה להיפתח תיבת פנדורה. ירושלים, בצדק, התייחסה אליו ואל וויל ריימן כאל האיומים הכי קטנים שלה. זה היה הגיוני: רומן סורקין זה אחד הגבוהים הטובים באירופה בצד ההתקפי, ג'יילן הורד זה איום בריבאונד ההתקפה, ג'יימי קלארק נותן לאחרונה קונצרטים, אז מה עכשיו נתמקד בדאוטין? זה עלה לה ב-19 נקודות עם שש משש מהשדה, ומכבי קיבלה בדיוק מה שהייתה צריכה: שחקן משנה שהתעלה.
מנגד, השחקנים שירושלים העלתה מהספסל לא הצליחו להשפיע על המשחק. האיש המרכזי שהיה אמור ליצור את ההבדל הוא קשיוס ווינסטון, אבל הוא היה אנמי מאוד. גם ג'סטין סמית' לא הצליח לקלוע יותר מדי מול הגבוהים של מכבי, ובדקות שוויילי היה על הספסל הוא גם התקשה מולם הגנתית. רועי הובר לא קיבל המון דקות, אבל גם הוא לא חולל שינוי.
זה הבליט את החיסרון של לוי: מול שלושה גבוהים של ירושלים - וויילי, סמית' ומובלי, תל-אביב הציגה את סורקין, הורד, מרסיו סנטוס, גור לביא וגם אושיי בריסט – ריבאונדר מאוד מאוד טוב ואגרסיבי ביחס לגובה ולעמדה שלו. מכבי ניצלה את זה, בעיקר במחצית השנייה כשהגבוהים של ירושלים כבר היו עייפים וצברו עבירות. היא חפרה פנימה, לקחה המון ריבאונד התקפה, השיגה סלים קלים ושחקה את ירושלים. כך, לדוגמה, פער של עשר נקודות נמחק בשלהי המחצית הראשונה תוך דקות ספורות כי יונתן אלון נאלץ לשחק עם יובל זוסמן בעמדה מספר 4 בשל המחסור בגבוהים. מכבי זיהתה את היתרון - והענישה. עודד קטש גם הפתיע עם שימוש בהגנה אזורית, שירושלים פשוט לא הצליחה לקלוע מולה.
בחזרה למציאות האירופית
שינוי נוסף בין המחציות היה רמת האסרטיביות של קלארק. כמו נגד באיירן מינכן, הוא נמנם במחצית הראשונה אבל הגיע מאוד אסרטיבי לשנייה, חדר המון, וירושלים הייתה צריכה להתמודד בצבע גם איתו. גם ללביא היה חלק גדול במהפך. הוא נכנס רק באמצע הרבע השלישי, אבל הייתה לו השפעה גדולה על המשחק באספקט של הפיזיות. מצד אחד, הוא מהווה איום מבחוץ. מצד שני, הוא מביא תכונות נהדרות של שחקן פנים למרות מגבלת הגובה שלו. כשהוא לצד הורד ואחד הגבוהים, סורקין או סנטוס, זה הרכב סופר אגרסיבי. לאורך דקות רבות במחצית השנייה מכבי הלכה בכוח לריבאונד ההתקפה עם הרבה שחקנים, וירושלים פשוט לא עמדה בזה. החיסרון של לוי, מתברר, היה משמעותי יותר מזה של לונדברג, למרות שאין ספק מי השחקן הטוב יותר. בכדורסל אפשר לחפות על כל מיני חוסרים. אבל מול קבוצה שמשחקת נכון קשה להסתדר בלי מספיק גובה.
3 צפייה בגלריה
יצטרכו להרים את הראש ולהתמקד במטרה החשובה באמת. אלון וספסל הפועל ירושלים
(צילום: עוז מועלם)
מכבי חוזרת מעודדת למאבקי היורוליג, אבל שם החיסרון של לונדברג כבר יהיה בעיה של ממש. ירושלים תצטרך להרים את הראש ולהתמקד במטרה החשובה באמת: הזכייה ביורוקאפ. ואנחנו נמתין בסבלנות לשלבים המכריעים של הליגה כדי לקבל עוד קרבות מרתקים שכאלה. היה משחק כיף.
