רומן טרניק הספיק לעבור בשנים האחרונות מה שלהרבה אנשים לא יוצא לעבור גם בחיים שלמים: איבוד רגל בתאונת עבודה, עזיבת המולדת אוקראינה בגלל המלחמה עם רוסיה, עלייה לישראל, שנכנסה בעצמה למלחמה ארוכה ואז הגיע השיא - טיל איראני פגע בביתו. ועדיין, כשהוא חותר בירקון עם הקיאק שלו, טרניק (36) מרגיש אופטימי, הנוף הפתוח וצליל המשוטים במים, גורמים לו לשלווה והוא לא יכול שלא לחייך לנוכח המקום אליו זרמו חייו.
החותר הפראלימפי בכלל לא חשב על קריירה כספורטאי. לוס־אנג'לס נראתה לו כיעד רחוק, לא מקום אליו כעת הוא מכוון להגיע בעוד שלוש שנים, עם פתיחת המשחקים הפראלימפיים. הסיפור של טרניק מתחיל כאמור באוקראינה, שם עבד כמהנדס בחברה שייצרה בלוני גז. את היום בו התפוצץ בקרבתו בלון גז הוא זוכר היטב: "באותה שנייה החיים שלי השתנו. בבית החולים הרופאים הצילו אותי, קיבלתי המון מנות דם, אבל הם אמרו לי שאת הרגל אי־אפשר להציל. היא הייתה במצב לא טוב, ניסיתי להזיז אותה ולא קרה כלום. נכנסתי לניתוח בה כרתו אותה והתחלתי לחשוב איך אני מקבל פרוטזה טובה, זה לא כמו בישראל".
מה הכוונה?
"שם זה כמו רגל תותבת, חומר מאוד פשוט. הצלחתי להשיג את האישור לרגל התותבת, הגעתי למדידות ובאותו יום התחילה המלחמה באוקראינה. עכשיו אני רואה שהחיילים שם מקבלים פרוטזות טובות. אם לא הייתי נפצע, הייתי צריך להתגייס לצבא האוקראיני".
מה הזיכרונות הראשונים שלך מהמלחמה שם?
"חייתי בקייב כשהצבא הרוסי התקרב לשם, גרתי במקלט תת־קרקעי, מינוס שלוש. זו הייתה תקופה נוראית, המון טילים, הפצצות, בומים מעל הראש. גרושתי לודמילה ואני החלטנו לעזוב את הבית, ולגור אצל חבר במערב המדינה. הבנו שאי־אפשר לחיות בבית שלו, אין מספיק מקום, אז המשכנו לפולין, לוורשה, למשפחה שלה. בשגרירות הישראלית שם נאמר לנו שאנחנו יכולים לעלות מיד לישראל".
"בום גדול מעל הראש"
בני הזוג טרניק הגיע לירושלים מתוך מחשבה שישהו בעיר כשבוע ואז יחזרו לבית בקייב. כשהמצב באוקראינה החריף הם הבינו שאין להם לאן לחזור ואחרי התייעצות עם חברים, השתקעו בבת־ים, שם יש קהילה גדולה של דוברי רוסית.
כאזרח ישראלי, הגיש טרניק בקשה לקבלת פרוטזה. בסוף 2022, ביום בו ביצע בדיקות ומדידות באכילוב להתאמת פרוטזה, הוא יצא מבית החולים והמשיך לחוף הים כדי להתאוורר קצת, כשהגדם שלו חשוף. משום מקום, פנה אליו אדם זר והתחיל לדבר איתו. זה היה ויטאלי דרוזד, מאמן נבחרת הקיאקים הפראלימפית. "הוא שם לב שאין לי רגל, ושאל אם אני מעוניין להצטרף לנבחרת הקיאקים שלו", נזכר טרניק בפגישה ששינתה את מסלול חייו. "הוא ממש ישב איתי, סיפר על האימונים, על זה שאני יכול יום אחד להגיע למשחקים הפראלימפיים. הוא הזמין אותי להגיע לנסות".
"עדיין קשה לי לעכל את כל מה שקרה. היינו רגע אחד במקלט, מחכים, ורגע אחרי שומעים בום גדול מאוד מעל הראש. נפלתי מיד לרצפה, התקרה התחילה להתפורר, אנשים צעקו ובכו מסביב. היה גם ריח מוזר, אף פעם לא הרחתי משהו כזה"
איך היה האימון הראשון?
"מדהים. לא הייתי צריך שום מיכשור, זה היה אני. הרגשתי כל כך טוב בסירה, סביבי טבע, מים. התחלתי להתאמן על הקיאק והנה אני עד היום מתאמן".
כמה חודשים אחרי התחילה גם פה מלחמה.
"זה לא טוב בכלל, אבל מה אני יכול לעשות? אני מרגיש פה יותר בטוח. אם לא נדבר על היום הספציפי הזה בו נחת טיל איראני בבית שלי, הכל היה בסדר".
המבצע עם איראן הגיע בדיוק כשהיית צריך לצאת לאליפות אירופה.
"אני זוכר שקראתי כתבות שמשהו הולך לקרות, ודיברתי עם המאמן. הוא אמר לי שהכל יהיה בסדר ושאתחיל לארוז לנסיעה לצ'כיה. באותו לילה ישראל תקפה באיראן, והכל נעצר. איראן התחילה לתקוף למחרת עם טילים, מיד הבנתי שלא מדובר באותו סוג טילים כמו שהגיעו מעזה, אלא יותר עוצמתיים, יש להם קול נפץ חזק מאוד. ברוך השם שהייתי במקלט בלילה הזה".
הבנת מיד שהייתה נפילה אצלך בבית?
"עדיין קשה לי לעכל את כל מה שקרה. היינו רגע אחד במקלט, מחכים, ורגע אחרי שומעים בום גדול מאוד מעל הראש. נפלתי מיד לרצפה, התקרה התחילה להתפורר, אנשים צעקו ובכו מסביב. היה גם ריח מוזר, אף פעם לא הרחתי משהו כזה. כנראה שהשתחררו חומרים בגלל נפילת הטיל, זה היה משהו שהזכיר שריפה".
וכשיצאת מהמקלט, מה הדבר הראשון שראית?
"קודם כל, היו דיירים שיצאו ישר, אני עוד נשארתי במקלט. שאלתי את מי שחזר מה קרה, לא יכולתי לדמיין משהו כל כך נוראי. שכנה אחת אמרה שזהו, אין לנו דירות. החלטתי ללכת לדירה שלי לבדוק אם הכל בסדר. כל הדברים שלי היו על הרצפה, הדלתות עפו, הרבה זכוכיות בכל מקום, לא היו חלונות יותר. בלגן".
"אני חושב שיש לי טראומה"
וככה, בפעם השנייה תוך שלוש שנים, טרניק מצא את עצמו מפונה לבית מלון עם מעט מאוד חפצים, בלי בית. "אני חושב שיש לי טראומה", הוא משתף בגילוי לב, "דיברתי עם פסיכולוג על כל מה שקרה. רק כשהגעתי בהמשך הלילה לבית המלון הבנתי מה קרה. במציאות ראיתי את ההריסות של הבית שלי, בחדר הייתה טלוויזיה וראיתי איך הנפילה קרתה. זה נורא".
כאמור, לאליפות אירופה נבחרת הקיאקים לא יצאה. "הכל נעצר, וגם כשהמלחמה עם איראן נגמרה והמאמן שלי היה שמח שאפשר לחזור להתאמן - אני לא הרגשתי ככה. הגעתי לאימונים, רק ביקשתי מוויטאלי לתת לי משוט ולעזוב אותי עם עצמי. זאת מחשבה קשה לעזוב בית, לעבור שם ולראות את ההריסות. באימונים הייתי על טייס אוטומטי, לא הייתי מרוכז בראש. ככל שהימים עברו התחלתי להרגיש טוב יותר, מצאתי דירה חדשה בבת־ים, התחלתי לרכוש רהיטים".
בהמשך, בעודו מתנהל מול אנשי מס רכוש באשר לבית שנהרס, טרניק החל להתכונן לאליפות העולם באיטליה. "היה חודש קשה, אבל אז נסענו למחנה אימונים באיטליה ומשם לתחרות". באליפות העולם הוא רשם הישג מרשים כשעלה לגמר בו סיים במקום ה־17.
שינית אווירה באליפות העולם, איך היה שם?
"היה טוב מאוד, זה היה ממש לאכול, להתאמן ולהתחרות. לא הייתי צריך לחשוב על הדברים שמחכים לי בישראל, רק על הקיאקים. היחידים שדיברתי איתם הם ההורים שלי, המאמן והחותרת טליה אילת, שעוזרת לי ותומכת בי. עכשיו המטרה שלי היא להגיע ללוס־אנג'לס, ואני מרגיש שאני יכול לעשות את זה. אני יודע מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. יש לי עוד שלוש שנים, ודברים יסתדרו בדרך. יש לי כל מה שאני צריך".
פורסם לראשונה: 01:30, 18.09.25
