קיליאן אמבפה הגיע ל־59 שערים בשנה בריאל מדריד – בדיוק כמו כריסטיאנו רונאלדו ב־2013 – וציין את הרגע במחווה לאליל. מספרים כאלה לא קורים במקרה, ובגיל 27 הוא כבר נמצא בטריטוריה היסטורית. אבל בריאל, כמו שריאל יודעת היטב, מספרים אישיים לא תמיד מתורגמים להצלחות קבוצתיות.
מאז הגעתו של הצרפתי, ריאל פחות זוכה, פחות יציבה ופחות מאוזנת. ויניסיוס, רודריגו ובלינגהאם עדיין שחקנים גדולים – אבל התרומה שלהם הצטמצמה. לא בגלל אגו, אלא בגלל דומיננטיות. כשכוכב אחד בולע את מרכז הבמה, האחרים מתקשים להיכנס לאותו קצב שאליו התרגלו.
ההיסטוריה מלמדת שזה לא חדש. עונת השיא של רונאלדו הייתה גם אחת החלשות של ריאל, בעוד שבעונות שבהן חלק יותר את הנטל – הקבוצה פרחה. גם מסי ב־2012 סיפק מספרים בלתי נתפסים, אבל כמעט בלי תארים. הכיבושים חשובים, לפעמים קריטיים – אך הם לא חזות הכול.
אמבאפה לא הבעיה. להפך: הוא מוסר, יוצר, מוביל במסירות מפתח, ומשפיע גם מעבר לשערים. אבל האתגר של ריאל הוא להפוך אותו למאיץ של המערכת כולה, לא למרכז שסביבו הכול נעצר. כאן נכנס צ’אבי אלונסו: למצוא את האיזון בין כוכב־על לקבוצה מתפקדת.
פיל ג’קסון עשה את זה עם מייקל ג'ורדן – לא על ידי צמצום הגדולה שלו, אלא על ידי חיבור שלה לאחרים. אם אלונסו יצליח ליישם את אותו עיקרון בברנבאו, ריאל לא תצטרך לבחור בין אמבאפה לתארים. היא תוכל לקבל את שניהם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
